IPCRI

מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע

مركز إسرائيل فلسطين للأبحاث و المعلومات

Israel/Palestine Center for Research and Information

 

 

"טנגו בשניים, כבולים ברגליים":

הניתן לפרוץ את מעגל הקסמים הישראלי פלסטיני בעת הנוכחית?

 

2 בנובמבר 2005

ד"ר יוסי בן ארי*

 

חודשיים חלפו מאז הסתיימה ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה וצפון השומרון. הציפיות לשינוי במערכת היחסים הישראלית-פלסטינית, בעקבות אירוע היסטורי זה, הרקיעו שחקים, אך בעצם - לא קרה דבר: שני הצדדים חזרו לדפוס היחסים שאפיין אותם בחודשים שקדמו לכך, לאותו מעגל קסמים של פעולה (חיסול פעיל בכיר של אחד מארגוני הטרור), ותגובת נגד (ירי "קסאמים" משטח הרצועה); פעולת נגד-נגד (הגברת הפעילות הצבאית בשטחים וסגירתם לכל תנועה ויציאה של אנשים וסחורות), ותגובת נגד-נגד (פיגוע מחבל מתאבד בתחום "קו ירוק"); הרגעת השטח וניסיון לחזור לנורמליזציה (בין אם בשל עוצמת הלחץ הצבאי, הכבד מידי למידות ארגוני הטרור, או בשל עומס הלחץ הבינלאומי על הצדדים, או אף אינטרס פוליטי פנימי בישראל) עד לאירוע הבא, המחולל מחדש אותו מעגל נורא, אשר גובה דמים בשני הצדדים ומותיר מעט תקווה לאפשרות שינוי של ממש.

תחת מעטה אבק השריפה הממאן להתפזר, מנהיגי שני הצדדים נראים, לפחות לכאורה, כזוג מתאבקי "סומו", המנסים לזרוק זה את זה מהזירה, בכדי לשרוד בה. אך מבט קרוב ובוחן יותר, חושף בפנינו זוג רקדנים מיומן, שלו היה הדבר בידיהם (או ליתר דיוק ברגליהם), היו אולי חוגגים ב"סלסה" צמודה, קצת יותר סוערת, על רחבת הריקודים. אך למגינת ליבם, ה"תזמורות" ברקע, שכל אחד הביא עימו, מאלצות אותם להתנהל במרחב מצומצם מאד, ולהסתפק  ב"סלאו" איטי, או לכל היותר ב"טנגו" זהיר, בו כל צד יודע מראש, שבעקבות הצעד קדימה, יבואו השניים לאחור.

מה קורה שם, ב"תזמורות הרקע", שכה מגביל את מחוללינו?

במציאות הנוכחית, רגליו של ראש ממשלת ישראל, שרון כבולות מאד: ראשית, הזירה הפוליטית הפנימית מאפשרת לו מרחב תמרון מצומצם ביותר. ככל שהדבר ישמע מוזר, נראה כי נצחונו הגדול על ביבי, בסוגיית עיתוי הפריימריס ב"ליכוד", רק הפך לו לרועץ: כשלון היה כנראה מביא אותו להתפטרות, והדרך לבחירות, במסגרת מפלגה פוליטית חדשה, הייתה קצרה. ואילו כעת, למרות הצהרותיה, קבוצת המורדים במפלגה אינה מקבלת את מרותו, ומקשה עליו אפילו בנושאים "בנאליים" דוגמת אישור מינויים של אולמרט, בוים ובראון. השקט היחסי שהתאפשר לראש הממשלה יעלם עם פתיחת מושב החורף הכנסת, והמבחן האמיתי עוד לפניו אישור תקציב שנת 2006 בכנסת.

הוא הדין לגבי הזירה המדינית החיצונית דווקא במציאות בה שרון נהנה מתמיכה סוחפת של מרבית העם המצפה למהלכי המשך בזירה הפלסטינית; ושעה שהוא זוכה לגיבוי בינלאומי שאף ראש ממשלה ישראלי לפניו לא נהנה משכמותו, ספק רב אם יש ביכולתו לקדם מהלך כלשהו, צנוע ככל שיהיה, מול ההנהגה הפלסטינית. ויכוח פתוח הוא, האם שרון מעוניין בכלל לצעוד פסיעה נוספת בדרך להסדר עם אבו מאזן. אך אפילו קיימים נכונות ורצון בצידו לעשות כן, כפי שהצהיר בנאומו עם פתיחת מושב הכנסת ב-31 באוקטובר (ישראל מעוניינת לחזור למתווה מפת הדרכים עם 14 ההסתייגויות - זו התכנית "ואין בילתה"), ספק אם המערכת הפוליטית הפנימית, בהרכבה הנוכחי, תאפשר לו את חופש הפעולה הנדרש.

שנית, ההתנתקות אינה מספקת את ה"סחורה" המובטחת, לפחות בכל הקשור בהרגעת השטח והפסקת הטרור. נכון, יציאת האוכלוסייה הישראלית וכוחות הצבא מגוש קטיף וממספר מחוזות אחרים ברצועה וצפון השומרון, הקטין סטטיסטית את היקף הפיגועים. אך לא זה הוא המבחן האמיתי. את התוצאה החיובית הזו ניתן היה לשער מראש, נוכח צמצום היקף המטרות הפוטנציאליות לתקיפה של גורמי הטרור, בשל ההתכנסות מאחרי גדר הביטחון המתוחכמת המקיפה את הרצועה. האתגר היה, ולכך ציפה העם (גם אם ראש הממשלה לא הבטיח זאת), כי המהלך האסטרטגי של ההתנתקות יביא לירידה דרמטית בטרור גם בזירות האחרות ולשקט כולל, שיאפשר, סוף סוף, להפנות קשב רגוע למחוזות אחרים, בעיקר לתחום הפנימי, החברתי-כלכלי. אך בשטח, לא היה צריך יותר מסירוב של הג'יהאד ליישם את ה"תהדיה", בכדי שמציאות המשך ה"רעש", תחייב את שרון, כ"מנכ"ל המדינה", להמשיך ולעסוק בטרור הפלסטיני כנושא מרכזי בסדר יומו. מחויבות זו ודאי רק תתחזק בעקבות ההתפתחויות הצפויות בעקבות נטישת ה"חמאס" וה"פתח" את דבקותם בשקט, בעקבות הסיכול הממוקד בג'בליה ב-1 בנובמבר.

גם הציבור הישראלי, שכה תמך בו במעשה ההתנתקות, מחייב את ראש ממשלתו  לכך, כיוון שאינו מוכן להמשך ירי 'קסאמים" לעבר שדרות ומערב הנגב, לא כל שכן לחזור למציאות של מחבלים מתאבדים בחוצות ערינו, דוגמת מה שהתרחש בחדרה בשבוע שעבר. לכן, מבחינת שרון, אין זו עוד "משימה חשובה לטיפול". חובת ההוכחה החלה עליו, כי ההתנתקות הביאה לצמצום דרמטי של הטרור; והאיום על ביטחון תושבי מדינת ישראל אכן קטן, מאלצת אותו, עוד הרבה יותר מהעבר, לעסוק בכל התפתחות, קלה כחמורה. אילוץ זה ודאי מכביד על קשב פנוי לעשייה אחרת, לא כל שכן על חופש פעולה לעשייה מדינית יצירתית, בכיוון ההפוך.

ושלישית, שוב ניכר כי משקל ואופי התשומה של ראשי שירותי הביטחון של מדינת ישראל, אינו מקל על שרון לצעוד במשעולים מדיניים. מצד אחד, קשה שלא להזדהות עם מי שעושים כל מאמץ, כל אחד בתחום אחריותו, בכדי למנוע סיכון, ולו על אזרח ישראלי אחד. זו אחריותם, ומימושה מקנה לתושבי ישראל "שמיכת ביטחון" משופרת. מצד שני, ראוי בהחלט לשאול, האם הקשחת מדיניות הטיפול בטרור, ביחס למדיניות שננקטה קודם ההתנתקות (למשל הפעלת מטוסי קרב, או ירי ארטילרי, לראשונה מאז פרוץ האינתיפד'ה, שהפך כבר לשגרה); או חוסר הנכונות להתאפק מלתפוס או לחסל כל מבוקש, כאילו הצלחת המצוד באמת תמנע צמיחה מהירה של המנהיג-הפעיל-המבוקש החליפי, אכן נבונה במציאות של ציפייה, אצל שני העמים, לתקופת רגיעה וניסיון לבנות אמון מחדש? (ולראייה, רק בימים האחרונים - המרדף והרג שלושת מחבלי הג'יהאד בקבטיה, שעות ספורות לאחר שהארגון הודיע על נכונותו להפסיק את ירי הרקטות, אם ישראל תמנע מלפגוע באנשיו; או חיסול פעילים בכירים של ה"חמאס" וה"פת"ח" בג'בליה, שהחזיר את ארגוניהם למעגל הטרור, לאחר שהדירו רגליהם מכך משך תקופה ממושכת יחסית. האם באמת "הישג" זה מצדיק את האסונות הנוספים אותם הוא כנראה יביא?).

איני סבור כי שרון, מבכירי הביטחוניסטים של מדינת ישראל מאז שהוקמה, שלא בחל בהפעלת מכבשי כוח כשסבר כי יש כך לעשות, "מובל באף" על ידי ראשי שירותי הביטחון שלו, שמבחנם האולטימטיבי הוא, ביכולתם למנוע טרור. שרון ודאי היה גם זה, שהיתווה את המדיניות הקיימת, לפיה פועלים מופז, חלוץ, דיסקין, קראדי ודגן. אך נראה, כי בתרבות הדיון הביטחוני, באווירה השרירה בחדרים קבינטיים אלה, ובמסורת דפוסי הפעולה שהתפתחו שם, לפחות בשנות האינתיפד'ה, גם אם ראש ממשלה יחליט לפתע להעדיף סבלנות, איפוק ואפילו מידה של נדיבות כלפי הצד השני, יקשה עליו מאד לעשות כך. "רוח הגייסות" והלחץ הקבוצתי שהיא יוצרת, ודאי לא תקל על שרון, אפילו ומדובר בראש ממשלה מאד אוטוריטטיבי כלפי כפיפיו.

אם נחזור ל"טנגו" שלנו, אריק שרון הוא עדיין הרקדן המוביל. אבו מאזן נגרר-נשרך אחריו. קשה להתקנא בראיס, שמאד מתקשה לזוז בכלל ממרצפת הריקוד שלו. עבאס כבול לרצפה בשורת אילוצים. הבה נסקור אותם בקצרה, מבחוץ פנימה: ראשית, נראה כי סבלנות הקהילה הבינלאומית מאד התקצרה. היא מצפה מהנשיא הפלסטיני לפעולה נגד ארגוני הטרור ובעיקר לאיסוף כלי נשק בלתי חוקיים. דומה, כי פיגוע ההתאבדות בחדרה חידד זאת היטב, וערער את "עוצמת חולשתו" של הראיס. יותר ויותר קולות במערב סבורים כי ביכולת הרשות לפעול נגד מנגנוני הטרור והגיעה העת לעשות כן. עבאס ודאי מודע לכך, שהמשך מדיניות ה"שב ואל תעשה", עלולה לפגוע בתמיכה המדינית הבינלאומית, ויתכן גם בתמיכה הכלכלית, שהיא מאד חיונית ונדרשת לפלסטינים.

שנית, מדיניות ישראל היא ללא ספק אילוץ קולוסאלי מבחינת הנשיא: הפעילות והנוכחות הצבאית הקבועה והמזדמנת של צה"ל בתוך שטחי הרשות והתביעה הבלתי מתפשרת להתעמת עם הטרור ותשתיותיו, מעמידה את עבאס באור נלעג, כמי שאינו מסוגל לכך. קביעת שר הביטחון מופז, לפיה אין עם מי לדבר בהנהגה הפלסטינית, ויש לכן להסתפק בהסדר ביניים עד צמיחת דור המנהיגים הבא, ודאי לא תורמת לחיזוק מעמדו ודימויו של הראיס. על אלה יש כמובן להוסיף את התלות הכלכלית הישירה (חשמל, מים, תקשורת, וכו') והעקיפה (חופש תנועה לאנשים וסחורות) הכמעט מוחלטת בישראל, המקשה מאד על הנשיא להצביע, כלפי עמו הוא, על רכיבים של התקדמות והצלחה.

ושלישית, הזירה הפנימית, המציבה את האתגר המורכב והקשה מכולם: עליית הכוח של ה"חמאס", המאיים מזה זמן ליטול את הבכורה בהובלת העם הפלסטיני; מנגד המשך מאבקי הכוח ב"פתח", בין "הדור הישן" ל"דור החדש", הפוגע מאד בגוף התמיכה הפוטנציאלי המרכזי, ממנו נהנה ראיס פלסטיני בעבר; סירוב ה"ג'יהאד האסלאמי" לקבל את המחויבות ל"תהדיה" עם ישראל, וההשלכות שיש לכך על כלל העם הפלסטיני (וכעת גם חזרת ה"חמאס" וה"פת"ח" למעגל האש); חולשת כוחות הביטחון וחוסר נכונותם להתמודד עם הפרות סדר, חוק והפגיעות בשלטון הריבוני של הרש"פ (אך בה בעת, נטייתם להיכנס לעימות דווקא עם גורמי הממסד הפלסטינים); ממשלה לא מתפקדת ומושחתת, ששריה אינם ראויים בעיני הציבור; ולבסוף גם יכולות אישיות מנהיגותיות מוגבלות של אבו מאזן, נוכח צרכי שעה מאד קשים, אשר אינן תורמות לכריזמה האישית של מי שאמור לשמש כמוביל העם.

בהסתכלות כוללת על תמונה זו, קשה כמובן להיות אופטימיים ולצפות לפריצת דרך שתביא לשינוי של ממש ב"משטח הריקודים" בחודשים הבאים. קשה לשאוב תקווה מה"עוגנים" החשובים בלוח של השנה הבאה, אותם ניתן לזהות כעת. כך למשל, ספק רב אם הבחירות לפרלמנט הפלסטיני, אפילו אם ה"חמאס" ישתתף בהם וישתלב אחר כך בממסד הפלסטיני, יאפשרו לאבו מאזן לעשות צעד משמעותי בכיוון איסוף הנשק הבלתי חוקי. באותה מידה, אין מקום לאופטימיות רבה בהסתכלות על הצד הישראלי: גם אם המציאות הפוליטית הנוכחית בירושלים תמשך כמות שהיא עד האביב ותוליך ל"פריימריז" בליכוד, אפילו אם שרון יזכה בהם שוב, הוא יצא מהם כנראה חבוט למדי וקשור בעל כורחו לכבליו הפוליטיים הפנימיים, שלא יאפשרו לו חזרה ממשית לדיון מדיני בדרך להסדר כלשהו, לפחות עד הבחירות הכלליות, שנה מהיום.

תשועה גם לא תגיע ממחוזות חיצוניים: למרות הצהרות מזכירת המדינה האמריקאית, קשה לראות את הממשל משנה גישה ומפעיל לחצים על ישראל להיות שוב "נחשון" בדרך החזרה ל"מפת הדרכים". וושינגטון גם תהסס מלהפעיל מכבש לחצים על הראיס לממש מחויבויותיו הביטחוניות, אם כי עשויה להיות מעט יותר אסרטיבית אחרי הבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הגורמים האחרים של הקוורטט, ודאי לא יהיו גורם מכריע לשינוי המצב.

אל לשני הצדדים או לאחד מהם - להשליך יהבם על אירועים חריגים בלתי צפויים: ספק רב אם שרון יונע שוב פתאום, על ידי פרץ אחר של "הארה היסטורית", או יידחף ליוזמה מדינית יוני/בילטראלית חדשה,  בידי מי מיועציו רבי ההשפעה. גם, חלילה, אירועים חריגים דרמטיים (דוגמת: החמרת הכאוס בחברה הפלסטינית; פיגוע הרג המוני; לא כל שכן העלמות מנהיג/ים), לא יוכלו אלא להכביר קושי על המצב הסבוך בלאו הכי.

הלחץ הצבאי הרצוף שמפעילה ישראל בימים אלה, עלול רק להחריף את ההידרדרות. נוכח המצב הטעון וסכנת פרוץ גל אלימות רחב שיוביל להרס רב נוסף, מה בכל זאת יכול לשנות את התמונה?

נראה, כי ההתפתחות ה"פשוטה" ביותר לכך, יכולה הייתה להיות החלטה אישית של ראש הממשלה ללכת לנשיא מדינת ישראל, ולהגיש את התפטרותו. מהלך כזה, יוליך כמובן לבחירות תוך זמן קצר, ויאפשר לשרון, שככל הנראה ייבחר שוב, לנצל את שנת 2006 ליוזמה ופעילות מדינית, בגבולות שיגדיר לעצמו, מותנה, או באופן משוחרר, מהמתרחש בצד הפלסטיני. כך למשל, יוכל שרון, בהתבסס על מה שניתן לזהות כקונצנזוס לאומי, להכיר חד צדדית במדינה פלסטינית עצמאית, בגבולות גדר ההפרדה (שניתן לסיים את בנייתה בשנה הבאה) ולחזק בכך את מעמדו האישי ואת מעמד ישראל בעמים. בכך, הוא גם יחזק מאד את משקל האונוס על אבו מאזן, לעשות בצידו את מהלכי ההמשך.

במידה והתפתחות פוליטית כזו אינה ב"קלפים", ראוי היה, כי ממשלת ישראל תשקול שוב לחזור על יוזמתה בתחילת האינתיפד'ה, להפסקת פעילות ביטחונית-צבאית מוחלטת, לתקופה משמעותית של מספר שבועות. על עצירה כזו, שהייתה "נספגת" ללא קושי בזירה הפנימית בישראל וזוכה להערכה רבה בקהילה הבינלאומית, לכלול, כמובן, את הפעילות הצבאית האקטיבית נגד אובייקטים של ארגוני הטרור (ובעיקר הג'יהאד האסלאמי), אך גם את הפעילות התומכת, דוגמת ירי לעבר אזורי שיגור "קסאמים", מעצר מבוקשים, ונוכחות חריגה בשטח (מחסומים חדשים, סיורים, וכו'). יוזמה כזו, הנשענת גם על מחוות שנעשות כעת לקראת החג (הסרת סגרים; הקלה בתנועה הפלסטינית; שחרור עצורים), כשברקע הסכמת ישראל להפעלת מעבר רפיח (שהדיבידנד המדיני שלה הלך לאיבוד בים האלימות מסביב), תיצור, ללא ספק, אווירה חיובית בין הצדדים, וגם אם לא תביא לפריצת דרך מדינית, יהיה בה בכדי להרגיע את המתח הנוכחי, העלול להוליך להידרדרות חריפה עוד יותר ("אינתיפד'ה שלישית"). היא תאפשר גם תחילת בניית אמון מחודש בין הצדדים, בהמתנה לתקופה או הזדמנות טובים יותר בעתיד.

אזי, גם אם לא ניתן יהיה עדיין לפצוח ב"סלסה", אפשר יהיה לעבור מ"טנגו" ל"וולס" ולהכין את משטח הריקוד להגברת הקצב. לו יהי.

 

ד"ר יוסי בן ארי הוא המנהל המשותף של המחלקה האסטרטגית של IPCRI.