מסמך האסירים רע ליהודים

האולטימטום שהציב אבו-מאזן לחמאס הוא מהלך אמיץ אך מסוכן, הן עבורו והן עבור ישראל
יוסי בן-ארי

הסירוב המשתמע של החמאס לקבל את האולטימטום של אבו-מאזן (אמצו את "מסמך ההתפייסות הלאומית" תוך עשרה ימים, ולא - הוא יובא למשאל עם), רק החריף את המתח בין הצדדים, אשר קיוו דווקא להורידו באמצעות "הדיאלוג הלאומי". קשה לדעת כיצד יתפתח הקונפליקט הזה. בין אם אבו-מאזן ימצמץ אחרון, או שהחמאס יעשה זאת, ראוי לבחון ביתר דקדקנות מהו אותו "מסמך האסירים", ובעיקר - איזו משמעויות יש לו לגבי ישראל.

 

ובכן, אין כמובן להתעלם מכך שיש בטקסט המדובר היבטים חיובים לישראל: בולטת במיוחד השאיפה להקים מדינה עצמאית, שירושלים בירתה, על כל השטח שנכבש ב-1967 (אם כי גם בהגדרה זו אין הכרה מפורשת בישראל, אותה ישות מדינית המצויה מהעבר השני של גבולות 1967). ערך ניתן לייחס לקריאה לכבד את החלטות הפסגות הערביות (במשתמע - גם את זו של פסגת ביירות 2002, שכללה נכונות להכרה בישראל בגבולות 1967), ולמחויבות פלסטינית לקונצנזוס הערבי ולפעולה הערבית המאוחדת.

 

חשובה כמובן גם הצהרת המסמך על הצורך לייצר תכנית מדינית כוללת ולנהל מעשה מדיני, משא ומתן ודיפלומטיה. מאלה ניתן ללמוד על עניין פלסטיני גם בדפוס התנהלות שלומי מול ישראל. ניתן לראות גם בחיוב את ההסכמה להביא כל הסכם למשאל עם (אם כי זו "מקוזזת" מאוד בחיוב להביאו גם לאישור הפרלמנט, בו כזכור יש רוב מוחלט לתנועת החמאס). יש גם חיוב בעצם הפנייה החוזרת לאורך המסמך לכל הגורמים בעם הפלסטיני לחזק את היסודות הדמוקרטיים ולתפקד כישות אחת במימוש היעדים. כך גם באשר לאיסור על כל שימוש בנשק ליישוב סכסוכים פנימיים והקריאה לרפורמה בכוחות הביטחון, כדי שיעמדו במשימותיהם להשליט חוק וסדר ולהפסיק את הכאוס הביטחוני (אם כי גם כדי להתמודד עם הכיבוש). תיקון כזה, ה"מתיישר" עם מפת הדרכים, יכול כמובן לתרום ליציבות ושקט פנימי, ואף להקטין את האלימות כלפי ישראל.

 

אך מול מוטיבים אלה, יש במסמך, מנקודת המבט הישראלית, שורת נקודות שליליות:

 

  • ראשית, מה שאין בו - חסרה כל התייחסות לשלוש הדרישות שהעמידו ממשלת ישראל והקהילה הבינלאומית כדי לקבל את הממשלה הפלסטינית כשותפה למו"מ: הכרה מפורשת במדינת ישראל; הכרה בהסכמים קודמים שנחתמו בין הצדדים; פירוק הנשק הבלתי חוקי והפסקת הטרור.
  • הרציונל של המסמך הוא הצורך לבנות "קו הגנה" מול מה שנתפש כניסיון הכפייה של האסטרטגיה הישראלית המובילה (תכנית ההתכנסות), המאיימת על החלום הפלסטיני למדינה עצמאית וריבונית ועל זכות השיבה. הוא רואה צורך להתמודד עם השלמת בניית ה"חומה" (גדר הביטחון); יהוד ירושלים; התפשטות ההתנחלויות וסיפוח חלקים גדולים בגדה המערבית; והמשך תפיסת בקעת הירדן.
  • המסמך מדגיש את זכות הפלסטינים להתנגדות, בעיקר בשטחים הכבושים, ואת הצורך בהמשך התנגדות עממית-המונית לכיבוש, כחובת כולם. הוא אף קורא לייסד התנגדות מאוחדת ("חזית התנגדות פלסטינית") שתפעל נגד הכיבוש.
  • הקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות חמאס ופתח, שאחריותה הראשונה תהיה להתנגדות, לאינתיפאדה ול"קורבנות הפשעים הישראליים" (משפחות ההרוגים, הפצועים, האסירים ובעלי הבתים והרכוש שנהרסו על-ידי הכיבוש). שחרור האסירים והעצירים נתפש במסמך כמשימה לאומית מקודשת.
  • איתור דרכים אופטימאליות להתנגדות לכיבוש ולשחרור הגדה וירושלים, תוך שימוש מיטבי בעמידה האיתנה של אוכלוסיית רצועת עזה, כנכס תמיכה אמיתי.
  • הכפלת המאמץ לטיפול בפליטים, תוך הדגשת זכות השיבה והפיצוי, על בסיס החלטה 194 של האו"ם.
  • קידום יישום החלטות בית-הדין הבינלאומי בהאג, לגבי הסרת ה"חומה" וההתנחלויות, תוך גיוס הסולידיות הבינלאומית ותנועות שוחרות שלום לסיוע.
     

 

מהזווית הישראלית, אסור לשגות בפרוש היוזמה, כיוון שגם אם ממשלת החמאס תיאות לקבלה, היא לא תגיע להתדיינות עם ישראל "מבושלת" על-פי תנאיה לקבלת לגיטימציה. מבחינת מרבית רכיביו, המסמך הוא גרוע לישראל, ודאי שאין בו נקודת מוצא רצינית לחידוש הדיאלוג. ישראל צריכה להיזהר שמא יתפרש המהלך באופן שגוי במערכת הבינלאומית ויזכה לתמיכה של גורמים בה, שעלולים להקשות על מקבלי ההחלטות בירושלים.

אבו-מאזן מצידו ראוי אולי למחמאות על מהלך מנהיגותי חריג, שמאוד לא אפיין אותו עד כה. המהלך העטה עליו "נוצות" של ממש, ויחייב כנראה

התייחסות ישראלית שונה כלפי ה"אפרוח". בחירת הראיס מתוחכמת מאוד, ולא הייתה מקרית: האסירים והעצורים הם קבוצה הזוכה ליוקרה ולכבוד הרבים ביותר באוכלוסיה הפלסטינית, מה שכנראה יסייע להביא להצעתו תמיכה נרחבת בעם. אולם עליו להבין, כי מהר מאד הוא יסונדל למצב LOSE-LOSE. 

 

אם יאושר המסמך, ישראל ודאי לא תחפוץ לדון בו עימו; אם יידחה, הראיס, בניגוד לאינטרס שלו עצמו, יגיש ניצחון נוסף לחמאס על מגש של כסף. לכן, מוטב היה לו ימצא דרך לסגת מהיוזמה ויאתר בסיס משותף אחר לדיאלוג עם ישראל, למשל: "יוזמת הסקטור הפרטי לטובת פלסטין", שהופצה לאחרונה בשטחים וקוראת לגבש "תכנית שלום פלסטינית" בהתבסס על החלטות האו"ם ויוזמת השלום הערבית.

 

תת-אלוף (מיל') ד"ר יוסי בן-ארי, מנהל משותף של היחידה האסטרטגית של איפקר"י