הזדמנות נדירה למזרח תיכון חדש...

 

יוסי בן ארי

 

המציאות ההולכת ומסתבכת בצפון, מחייבת את הדרג המדיני לקחת נשימה עמוקה, ולבחון בתבונה כיצד ניתן להיחלץ מהמיצר אליה נקלענו. כפי שהדברים נראים כעת, ניתן לעשות זאת באחת משתי דרכים: לקדם הסדר שעיקרו הכנסת כוח רב לאומי אפקטיבי ללבנון (ולעזה?); או לחתור לפתרון בעיית היסוד האמיתית,  ממנה העולם החופשי עדיין מתחמק איראן. אפשר אולי גם לשלב בין השתיים.

 

את הדרך האחת נזכיר בקצרה, כיוון שדשו בה רבות בשבוע החולף:  אם ישראל מסתפקת רק בפתרון הבעיה המיידית, השיטה היחידה לממש את המטרות שהציבה למלחמה, היא להכניס ללבנון גוף ביטחוני זר משמעותי, חד או רב-לאומי. אסור שיהיה זה "כפיל של יוניפיל" (יבוטל לאלתר!), אלא כוח משימה שמקור סמכותו יהיה האו"ם, בפיקוד נאט"ו, בגיבוי ההחלטות הצפויות של פסגת רומא ומועצת הביטחון. הגוף יורכב מיחידות איכות של אחד/כמה מטובי הצבאות הזרים, דוגמת צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, תורכיה, אוסטרליה, קנדה וכו' (עדיף ללא ארה"ב, וטוב שקונדי כך מעדיפה).

 

לצערנו, "קיצוץ" "חזבאללה" לגובה שרשי הדשא יצטרך עדיין להתבצע ע"י צה"ל, בעוד משימת כוח זה תהיה ללוות את דחיקת הארגון צפונית לליטאני; לפרקו מנשקו; למנוע הזרמת אמל"ח חדש עבורו מבחוץ, בדרכי אויר, ים יבשה; להפסיק לחלוטין את פעילותו הצבאית; לסייע בפריסת צבא לבנון לאורך הגבול; ולחזק את ממשלת לבנון באופן שאכן תוכל לממש ריבונותה על של שטחה.

 

כיוון שלישראל אין פתרון אלטרנטיבי למצות הישגים מדיניים מהלחימה, אל לה להמתין לקידום המהלך ע"י אומות עולם, אלא ליזום ולדחוף למימושו מהר ככל האפשר, תוך ניצול מעט הרצון הטוב שעדיין קיים כלפי ישראל והעניין לשכך את האש וההרג בזירה. מאז קבלת החלטת האו"ם 1559, הנעשה בלבנון הוא באחריות הקהילה הבינלאומית וראוי שהיא סוף סוף תממשה, גם אם, כפי שזה נראה כעת, היא אינה ששה לעשות זאת.

הלוואי וניתן היה להחיל מיד את אותו פתרון גם ברצועת עזה, מה שצריך היה לעשותו זה מזמן. אם לא במקביל, ראוי לעשות זאת בדרוג, תוך לימוד הלקחים של ההתנסות בלבנון.

 

אשר לדרך השנייה: בעת סערת הקרב בלבנון, התכנסה בשבוע שעבר בירושלים קבוצת תומכי שלום ישראלית-פלסטינית, לסיעור מוחות האם וכיצד ניתן להיחלץ מהמשבר הכפול. בקרב הדוברים שרר קונצנזוס לפיו אסור שהמאמץ המדיני ייוחד רק לצפון, שכן גם אם יצליח, לא יהיה בו יותר מאצבעו של הילד ההולנדי שסתמה לרגע את החור בסכר.  אחד המשתתפים, פלסטיני נבון המצוי בהלכות הסכסוך שנים רבות, הדגיש שוב ושוב שעיני ישראל טחו מראות, כי המתרחש בזירה הפלסטינית ובלבנון אינו ביטוי ל"מאבקים לאומיים" נפרדים, אלא לקמפיין המתוכנן ומתוזמר היטב ע"י איראן, המשתמשת בכל כלי אזורי אפשרי בכדי להפיץ את שלטון האסלאם הקיצוני ולהביא לחורבן ישראל כמוצהר במפורש על ידי מנהיגיה. כך הוא אמר.

 

ואמנם, תחת איום זה, אותו היטיב כל כך רבין לקרוא משהחליט לצעוד בשבילי "אוסלו" ("בטרם יהיה מאוחר מידי" וזה המצב...), ראוי לעולם החופשי לנקוט שני מהלכים אסטרטגיים, המותירים סיכוי לצאת כשידו על העליונה מ"מלחמת העולם השלישית", בעיבורה אנו מצויים זה מזמן:

 

המהלך האחד, נוגע לישראל וסוגיית הסכסוך. אם רוצים להיכנס ל"ארץ המובטחת" אחרי 40 שנות "הליכה במדבר" (כן, זה מניין השנים מאז 1967), ישראל חייבת להתפשט באופן יזום מכל כיבושיה. בואו ניטול קורה מבין עינינו: דיאלוג כן והוגן עם שכנינו, הוא אולי הסיכוי היחיד לנטרול הגורמים הרדיקליים הפועלים בהצלחה בשטח ("חמאס" ו"חזבאללה") ולהגעה להסדרים מדיניים. מאלה ניתן יהיה לטוות "רשת ביטחון אזורית" שמעגלה החיצוני (לבנון-ירדן-סעודיה-מצרים- וכן, גם סוריה) והפנימי (פלסטין), יספקו מידה של רצועת מגן לישראל, מול האיום האסלאמי.

 

המהלך השני צריך להיגזר מהתוצאה החיובית היחידה של העימות בצפון עד כה: הוסרו כל המסכות מפניה של איראן ו"עידן המשי" בהתייחסות אליה חייב לחלוף.  זו העת לפעולות של ממש בשטח. קריטי להדגיש שאין זו משימה לישראל, ואסור שארה"ב תהפכנו ל"פרוקסי" מול איראן.עם הגעתה, יש לומר למזכירת המדינה האמריקאית במפורש- מספיק אנו ה"פראיירים" של המערכת הבינלאומית מול "חזבאללה". ישראל מימשה את מחויבותה בסוגיית לבנון עם הנסיגה לגבול הבינלאומי במאי 2000. כעת, האחריות על לבנון ומעבר לה היא של העולם כולו.

 

פרקטית, החלטות ה-ג'י-8 או של פסגת רומא הן חשובות מאד, אך מסגרות אלה עלולות להוליד מיד מכשולים פוליטיים, שימנעו כל סיכוי לקבל החלטה אופרטיבית משותפת. קהילת העמים השפויים, בניהוג האו"ם, חייבת להסמיך את ארה"ב להיות אחראית למאמץ בינ"ל מדיני-כלכלי-צבאי יעיל וממוקד נגד איראן, ולהותיר לה לבחור את שותפיה לביצוע המלאכה. בסצנת הסיום של הסרט האפוקליפטי "ארמגדון", חברי קבוצת המשימה שנאס"א שיגרה לחלל לפוצץ את אסטרואיד הענק המאיים על כדור הארץ, נוחתים חזרה עטורי תהילה. אחד מהם, מוסר לראש הסוכנות את התג המאובק של מפקד המשימה, הארי (מיודענו ברוס ויליס), שהתנדב להפעיל את מתג פצצת האטום שפרקה את האובייקט המאיים, אך שילם על כך בחייו. על התג היה רשום: "למען האנושות כולה". מנהיגת העולם השפוי חייבת ליזום, לקחת אחריות ולפתור את הבעיה האיראנית מן היסוד, למען האנושות כולה, אחרת נתקל בה שוב מהר מאד, מעבר לפינה הקרובה.

 

תא"ל (מיל.) ד"ר יוסי בן ארי, לשעבר בכיר בקהילת המודיעין