שירות החדשות של Common Ground למזרח-התיכון - המזרח-התיכון
 



 

מדוע אני ניאו-ציוני,

מאת גרשון בסקין

07 אוגוסט 2007

ירושלים לצד האפשרות הממשית מאוד של חידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, מתעוררת שוב האפשרות של מחלוקת פוליטית בישראל. אם תהליך השלום אכן יתקדם, החלוקות בין מה שמכונה השמאל למה שמכונה הימין, שרוככו בנהייה למרכז - בעיקר מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ב- 2000 יעלו ויצופו שוב כוויכוח קיומי הבוחן שאלות הנוגעות להצדקת קיומנו כמדינת הלאום של העולם היהודי.

תהליך שלום מחודש ייאלץ את ישראל להתמודד סוף-סוף עם שאלת הגבולות שלה, יחסה להיסטוריה ולמורשת היהודית ולעצם זהותה של המדינה ביחס ליהדות שלה ולערכיה הדמוקרטיים. הוויכוח יתמצה בסופו של דבר במחלוקת בין אלה שמחשבותיהם ממוקדות בעבר, בשורשים ובמסורות לבין אלה המחפשים עתיד חדש שמתבסס על העבר, על השורשים ועל המסורות כחולייה מקשרת לעתיד, אך לא כשלשלאות הכובלות אותנו.

אני ניאו-ציוני. אני דבק בזכותי, באחריותי ובשאיפתי למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אני גם דמוקרט שערכי ההגינות, השוויון, הכבוד, הסובלנות והכבוד ההדדי שלו מעוגנים במסורות, בכתובים, במורשת ובחוכמה היהודית.

כניאו-ציוני אני מבין היטב שארץ ישראל המופיעה בכתובים שלנו אינה תל-אביב אלא הגבעות והעמקים של הגדה המערבית. אבל אני גם מבין שההישרדות היהודית בארץ ישראל אפשרית רק אם נוותר על חלק זה של הארץ כך ששכנינו הפלסטינים יוכלו להקים מדינה משלהם ולחיות איתנו בשלום.

אין דרך אחרת. כניאו-ציוני, העתיד היהודי מעסיק אותי יותר מאשר העבר היהודי, וכיוון שכך אני מכיר בעובדה שעלינו לצאת מתוך פסוקי התורה אל המציאות של המזרח-התיכון של המאה ה- 21, ולהסכים לוויתורים הנחוצים עכשיו כדי ששכנינו יוכלו לחיות באותה מידה של כבוד קולקטיבי ולאומי שאנו תובעים לעצמנו.

המאבק היהודי על ארץ ישראל הוא קרב על הישרדות יהודית בין אלה המכונים ציונים המתנחלים ותומכיהם לבין אלה מסוגי, הניאו-ציונים, כלומר רובם של הישראלים, שאינם מסונוורים על-ידי חלום משיחי ומאמינים שבמאזן הערכי הסופי, השלום עם שכנינו חשוב מהשלום עם עברנו.

אלה בינינו הממשיכים לקרוא להתנחלות יהודית בארץ ישראל מעבר לקו הירוק מוליכים למעשה את המפעל הציוני לקיצו. מפעל ההתנחלות בגדה המערבי הוא לא פחות ממעשה התאבדות לאומית. המכשול המשמעותי והמסוכן ביותר העומד בפני יכולתנו להשיג שלום עם שכנינו הוא המשך הדבקות בגילויים הארכאים של כיסופינו לציון, הבאים לידי ביטוי בהתנחלות על הפסגות המקיפות כפרים, עיירות וערים פלסטינים, באופן ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום יומיומי.

לא זו אמורה היתה להיות מהות הציונות. לא זו התנועה לשחרור לאומי של העם היהודי שחתרה לחירות ולכבוד, להגשמת הנבואה היהודית בחיי היומיום ולביטחון ליהודים באשר הם.

בדומה לקנאים של ימים עברו, המתנחלים גוררים אותנו לחורבננו. לא יתכן שלום עם התנחלויות. זו עובדה שהיינו אמורים ללמוד מההיסטוריה של תהליך השלום. אפילו אהוד ברק, שהלך רחוק יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו במשא ומתן עם הפלסטינים, הרס את התהליך שרצה להוביל משום שטעה והמשיך בתוכנית מואצת של בנייה בהתנחלויות. אי-אפשר להבין בוודאי לא כשיושבים בצד הפלסטיני של השולחן כיצד אפשר לדבר על פשרה טריטוריאלית ועל נסיגה בעוד בונים ומרחיבים התנחלויות. רשת ההתנחלויות, הכבישים העוקפים ומערכות אחרות של שליטה והגנה הנחוצות כדי לאפשר למתנחלים לחיות על הפסגות שלהם ברחבי הגדה המערבית יכולות לייצר רק מציאות אחת אפרטהייד במתכונת ישראלית. וזה רחוק מהצדק שעליו דיברו הנביאים כמרחק יום מלילה.

כאשר תהליך השלום ייצא לדרך ונאלץ להתמודד שוב עם השאלה הטריטוריאלית, נידרש לבחור בין ההתנחלויות לבין השלום. לאלה מאיתנו המתעניינים יותר בעתידנו מאשר בעברנו, הבררה היחידה תהיה בחירה בשלום.

המתנחלים עצמם יצטרכו בסופו של דבר לשאול את עצמם היכן הם דרים בין דפי העבר או במפעל השיקום והבנייה מחדש של מדינת ישראל, שתצטרך לעבור הלאה מהכיבוש והמלחמה.

כאשר אנו בוחנים כיצד התמודדנו עם המתנחלים לשעבר בעזה, עלינו לעסוק בחשבון נפש נוקב. דבר אינו מסכן את הקריאה הצודקת למתנחלים בגדה המערבית לשוב הביתה לישראל יותר מאשר האופן המביש שבו התייחסה הממשלה לאותם מתנחלים שכבר עשו את הצעד הזה.

הניאו-ציונות מתעניינת בעם ישראל שבתוך מדינת ישראל. כאשר המתנחלים ישובו הביתה עלינו להבטיח שהם ירגישו בבית, שיהיה להם מקום בחברה. השמאל החילוני בישראל מרגיש מנותק, במידה רבה, מיהדותה של ישראל. אולי זו הסיבה לכך שקשה לו כל-כך לחוש אמפתיה לסבלם של המתנחלים שעזבו את עזה.

בשביל אותה ישראל הרואה את עצמה בעיקר בהקשר של תל-אביב החילונית, הקוסמופוליטית, בעלת האוריינטציה המערבית, חיפוש הקשר לשורשינו היהודיים ולתחושת הזהות שלנו כעם, הרחבה בהרבה מהישראליות שלנו, הוא אתגר גדול. עלינו למצוא ולחזק את יהדותה של ישראל שלוקחת אותנו מעבר לבית-הכנסת, לתפילה ולהלכה כפי שמפרשת אותם היהדות האורתודוקסית. אך גם זה אחד האתגרים העיקריים של ישראל המודרנית ונקודה העומדת בלב הניאו-ציונות.

באותה מידה הניאו-ציונות צריכה לעסוק עכשיו ועוד יותר לאחר שייחתם הסכם השלום - בהגדרה חדשה של הישראליות תוך מאמץ מיוחד לכלול את אזרחיה הפלסטיניים של ישראל.

הנשיא חיים ויצמן אמר פעם שאומות העולם ישפטו את ישראל על-פי יחסה לאזרחיה הערביים. זה עשוי להסביר את אחד הגורמים לכך שהעולם ביקורתי כל-כך ביחס לישראל. אבל השאלה מה נעשה כדי להפוך את ישראל לארץ שכל תושביה גאים לחיות בה ומשתוקקים להשתתף בבנייתה, ארץ שתושביה מתייחסים להווה שלהם בגאווה ולעתידם בתקווה, חשובה עוד יותר מהשאלה כיצד ישפוט את ישראל העולם.

איני יכול לקרוא לעצמי ציוני, כי אלה המשתמשים במושג הזה הולכים בדרכם של קנאי מצדה. איני פוסט-ציוני כי אני מאמין שלעם היהודי זכות לבית לאומי בארץ ישראל. אני ניאו-ציוני, בן גאה לעם היהודי; פטריוט ישראלי המחויב לחזון נבואי של מדינת ישראל כפי שהוא מגולם בהכרזת העצמאות שלנו ומאמין בעתיד.

# # #
גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף של "אפקרי," מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע (www.ipcri.org). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 30 ביולי 2007, www.jpost.com
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.