שירות החדשות של Common Ground למזרח-התיכון - המזרח-התיכון
 



 

האמיתות והשקרים של תהליך השלום

מאת גרשון בסקין

29 אוקטובר 2007

ירושלים זה ששים שנה המנהיגים הפלסטיניים והערביים משקרים לעמם. מאחר שניסחו וטיפחו את השקר כי הפליטים הפלסטיניים משנת 1948 יחזרו לבתיהם ולאדמותיהם, כל הסכם עם ישראל על זכות השיבה - הסוגיה המרכזית בסכסוך - הופך לבלתי-אפשרית כמעט עבור הנשיא מחמוד עבאס. עבאס ורוב המנהיגים הפלסטינים בפתח הבינו כבר מזמן שלא תיתכן שיבה של ממש של פליטים פלסטיניים לישראל עצמה. אך גם אם הודו בכך בשיחות פרטיות עם ישראלים, הם טרם אמרו זאת בציבור. 700-800 אלף הפליטים הפלסטיניים המקוריים הפכו בינתיים לכ- 4.5. מיליון. (איש אינו יודע את המספר המדויק של הפליטים ושל צאצאיהם, שהוגדרו כפליטים על-ידי האו"ם.) בגדה המערבית ובעזה עצמן אחד מכל שני פלסטינים נחשב פליט. האופוזיציה הגדולה ביותר לכל הסדר בין עבאס לישראל שיכלול ויתורים בשאלת הפליטים עולה מהמגזר הזה, המהווה נתח גדול מאוד מהאוכלוסייה.

זה ארבעים שנה מנהיגי ישראל משקרים לציבור שלהם. מאחר שניסחו וטיפחו את השקר שירושלים מאוחדת ושהעיר כולה היא בירת הנצח של מדינת ישראל, הוויתורים הנחוצים להסדר עם הפלסטינים בשאלת ירושלים הופכים לבלתי-אפשריים כמעט מבחינתו של ראש הממשלה אולמרט. מדהים למדי שרוב הישראלים ממשיכים להאמין בשקר הזה, והם סבורים שירושלים באמת מאוחדת. ירושלים לא היתה מאוחדת מאז ימי המנדט הבריטי. רוב הישראלים מעולם לא ביקרו (וגם אין להם עניין לבקר) במזרח-ירושלים הפלסטינית. צור-באחר שליד קיבוץ רמת רחל; ג'אבל מוכאבר ממש סמוך לתלפיות מזרח; סוואחרה, כפר פלסטיני בשטח A ליד בית-לחם; וולאג'ה, בין גילה לבית-לחם; ואום-טובה, הקרובה לצור-באחר לכל אלה אין שום משמעות בשביל הישראלים. למעשה, רוב הישראלים מאמינים שהמדינה לא צריכה להשקיע במקומות האלה כסף אותו כסף שהיה מבטיח שוויון בחינוך ובשירותים ציבוריים. ולכן יש ב"בירת הנצח" אזורים שנראים כמו אזורים נחשלים במדינת עולם שלישי. עשרה קילומטר ממרכז ירושלים המערבית יש שכונות שנראות כמו שכונות בכלכותה. אין כמעט פוליטיקאי ישראלי שביקר במקומות האלה. ראש העיר ירושלים מן הסתם לא מודע, ואולי פשוט לא איכפת לו, שהשכונות הפלסטיניות האלה נמצאות בתחום השיפוט שלו.

האם אותם ישראלים המדברים נגד חלוקת ירושלים מוכנים להילחם ואולי גם למות (או לשלוח את ילדיהם להילחם ואולי למות) כדי שאום-טובה תישאר חלק מ"בירת הנצח" ירושלים? אני בספק רב.

תהליך שלום יחייב את המנהיגים להתיר את רשת השקרים שבמשך שנים כה רבות תרמו לטווייתה. הגיע הזמן להיות כנים עם הציבור בשני הצדדים. הפלסטינים צריכים להבין שתפיסת ה"צדק" שלהם שיבה של הפליטים לבתיהם המקוריים פשוט איננה אפשרית. לא רק שבתיהם המקוריים כבר אינם קיימים עוד, על הכפרים והעיירות שלהם עומדים זה ששים שנה יישובים אחרים. יש גם סתירה יסודית בין החתירה ל"שתי מדינות לשני עמים", והדבקות במקביל ב"זכות השיבה."

הפלסטינים אומרים: "הכירו בזכות השיבה שלנו וננהל משא ומתן על פרטי היישום. בכל מקרה, רוב הפליטים לא יבחרו לחזור." שום מנהיג ישראלי לעולם לא יקבל "פתרון" פתוח שכזה.

הדרישה הפלסטינית שישראל תכיר בחלקה ביצירת טרגדיית הפליטים אינה בלתי-סבירה. וגם אין זה בלתי-סביר לצפות מישראל שתתרום בנדיבות לקרן בינלאומית שתדאג לפיצוי הפליטים הפלסטיניים ויישובם מחדש.

אך הדבקות בעמדה לפיה ישראל צריכה להכיר ב"זכות השיבה" חוסמת מראש כל תהליך.

ובאותה המידה, המנהיגים הישראלים צריכים להיות אמיצים מספיק לומר בקול שירושלים כבר הינה עיר מחולקת ושבמסגרת הסכם ישראלי-פלסטיני החלקים הפלסטיניים של מזרח-ירושלים יהיו בירת המדינה הפלסטינית שתקום.

רוב הפלסטינים כבר קיבלו את העובדה שהשכונות הישראליות או מה שהם מכנים ההתנחלויות במזרח-ירושלים יישארו תחת ריבונות ישראלית. תושבי רמת-אשכול, הגבעה הצרפתית, תלפיות-מזרח, רמות,-פסגת זאב, נווה-יעקב וגילה אינם צריכים לחשוש.

מתווה קלינטון תוכנית עבודה להסדר קבע שרוב הפלסטינים מקבלים כיום, מבטיח ששכונות אלה יהיו חלק מירושלים הישראלית.

יש מקום לטענה, כי ירושלים היא העיר המופרדת ביותר בעולם. אין כמעט אזורים שבהם ישראלים ופלסטינים חיים יחד. חלוקה על-פי קווים דמוגרפיים אפשרית בהחלט. יישום החלוקה הזו יכול להתבסס על המציאות הביטחונית.

ואחרון אבל אולי חשוב מכול הר-הבית או חראם-אל-שריף. למעשה יש רק שתי אפשרויות להתמודדות עם קודש הקודשים: חלוקת השליטה והריבונות או העברתן לידי גורם שלישי ניטרלי.

בשני המקרים יצטרכו הצדדים להתחייב על כך שישמרו על קדושת המקומות עבור הצד האחר ולמען העתיד. מבחינה מעשית, משמעות הדבר שאף צד לא יוכל לבנות, לחפור או אפילו לתקן מבנים הנמצאים מתחת למקומות הקדושים.

היהודים טוענים שהר-הבית הוא עבורם קודש הקודשים. מבחינה הלכתית המקום שם עמד המקדש מחוץ לתחום עבורנו, שכן אנו מאמינים שאפשר יהיה לבנות שוב את בית-המקדש רק עם בוא המשיח. השארנו את העניין בידי אלוהים במשך יותר מאלפיים שנה - זה לא ישתנה בגלל הסכם עם הפלסטינים ועם העולם המוסלמי, המכיר בשליטה שממילא יש להם על המקום

בתמורה יכירו הפלסטינים והמוסלמים בשליטה הישראלית והיהודית על הכותל המערבי, עם אותן המגבלות על חפירה מתחת לאזורים רגישים.

על בסיס ההבנה הזאת תזכה סוף-סוף ירושלים להכרה כבירת הנצח של ישראל - אבל רק לאחר שתוכר גם כבירת הנצח של פלסטין.

שני הדברים הולכים יד ביד. זאת האמת, ואת האמת יש לומר.

###

גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף של מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע" (www.ipcri.org). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות של "קומון גראונד" (CGNews) ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 22 באוקטובר 2007, www.jpost.com
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.