אסור שחברון תהיה קדימון

 

תא"ל (מיל.) ד"ר יוסי בן ארי

 19 בינואר 2006

 

ספק אם המראות הקשים של הימים האחרונים בחברון, הותירו איש בישראל נדהם או פעור פה. לצערנו, ההתנסויות הקשות במהלך ההתנתקות (כפר דרום, נצרים, וכו'), הכרת עוללות הישוב היהודי בחברון בשנים האחרונות, וההבנה מי האוכלוסייה עימה כוחות הביטחון נדרשו להתעמת בשוק הסיטונאי וסביבו, הפכו את זריקת הביצים, הטלת הצבע ו"סתם" הפעלת אלימות כלפי המופקדים על החוק, לדבר "מובן מאליו". עם כל ההערכה והכבוד (ויש הרבה ממנו...) למפקדי חברון, אל"ם מוטי ברוך ונצ"ם עלי זמיר, עמיתי במכללה לביטחון לאומי בעבר, ההתרחשויות אינן גורמות להתרגשות ייחודית בקרב העם בציון.

המאמץ המרוכז המופעל על ידי המתנחלים במקום, על "כוחות התגבור" שהגיעו לשטח, אכן נועד לאותת למקבלי ההחלטות במדינה שחברון לא תהיה גוש קטיף. אין ספק כי הנציגים הקיצוניים של מחצית מליון אוכלוסיית יהודה ושומרון, מבינים היטב כי פינוי שמונת הבתים שנתפסו בשוק הסיטונאי, יהיה תקדים חשוב ביותר לפועלה של הממשלה החדשה. זו שחייה לא יסתיימו ב-28 במרס, אלא כפי שזה נראה כרגע - יאריכו כנראה שנים קדימה, על המשתמע מכך לגבי פרק הזמן הממושך יחסית, בו עשוי להיקבע עתיד הישוב היהודי בגדה המערבית.

אמת, מציאות חיי ישראל והפלסטינים לאורך שנים ארוכות מלמדת, כי לקיצונים שני הצדדים השפעה רבה מערכת היחסים בין העמים. אבל, החדשות הטובות הן, שיש סיכוי רב כי אקסיומה זו עומדת להשתנות, לפחות בצידה הישראלי: התמיכה המדהימה של הציבור ב"קדימה", אינה רק הצדעת תודה לאריאל שרון, או ביטוי למחויבות רגשית לאב השוכב על ערש דווי. היא גם לא רק נובעת מסלידה לגבי המתרחש במפלגות האחרות, או הרצון להענישן על כך. גם סגולותיו האישיות של אהוד אולמרט, או ההרכב האנושי המפתה של רשימת "קדימה" לכנסת והממשלה והבאה, אינם הסיבה המרכזית לכך. אפילו תושבי השטחים מבינים את מה שמאד מטריד אותם ומדליק להם נורה אדומה: הגיבוי העצום של הציבור הישראלי ל"קדימה", הוא קודם לכל ביטוי לרצון העם להמשיך בתהליך ההתנתקות, שלמרבה הפלא, ובניגוד למרבית החששות, הוכח כאפשרי ואף כמוצלח ביותר. במערכת יחסי השלטון עם העם, שואבים מקבלי ההחלטות את כוחם מרצון רוב העם, בעוד רוב העם תולה יהבו בהנהגה המסוגלת להתגבר על התנגדויות מיעוטים קולניים-אלימים ולבצע את רצון הרוב. נוסחא הדדית זו עבדה בקיץ שחלף. העם רוצה כי המודל המוצלח של עזה וצפון השומרון, או כל תכנית מדינית אחרת שתוליך להסדר עם הפלסטינים ולקביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ייושמו גם בגדה. בעיקר לכן הוא תולה ב"גדול" את מבטחו ב"קדימה".

דווקא משום כך, אסור שחברון תהפוך לקדימון. ברור שכל מהלך נוסף של פינוי/הערכות מחדש/ נסיגה/התנתקות משטחים ביהודה ושומרון, יהיה מורכב מאד, רגיש, ובעל פוטנציאל נפיצות אפילו והכרוך בכך ינוהל באופן מצוין על ידי כוחות הביטחון, על פי המתכונת המוצלחת של ההתנתקות. לכן, תטעה ממשלת ישראל, אם תנקוט יוזמה תחילה, דווקא באותם מקומות בעייתיים המועדים לפורענות קשה. נכון, לא ניתן להתמודד עם אילוצים שבית המשפט העליון שם לפתחם של המערכות המבצעות, גם אם עיתוים המדיני מאד לא מוצלח. אך, בהתעלם מאלה, לא יהיה זה נבון לנקוט יוזמה במקומות בהן יש סיכון לכישלון, ודאי בתקופה שעד הבחירות לכנסת. המתנחלים ישמחו לגרור את הממשלה וכוחות הביטחון ליזום הרפתקה כושלת, בכדי ליצור סביבה מיתוס של "עמידה איתנה", או מודל אנטגוניסטי שניתן בעזרתו להצהיר כוונות לבאות.

אם ראש הממשלה שרון זכה לחודשים ארוכים של חסד, מבלי שהממשל האמריקאי דחקו לפינה בעניין פינוי המאחזים הבלתי חוקיים, אין סיבה שאהוד אולמרט, בימיו הראשונים כמ"מ ראש הממשלה, לא יזכה לכך. רק סוגיה זו מצדיקה נסיעת ביכורים של ראש הממשלה החדש לבית הלבן. סביר להניח כי וושינגטון תגלה אמפטיה למצבו הרגיש במיוחד, ותאפשר לו למשוך את ביצוע המהלך גם עד אחרי הבחירות.

כתחליף לעיסוק ב"עמונה ובנותיה", ראוי לממשלת ישראל שתנצל את השבועות הקרובים, עד אחרי הבחירות, כדי לנסות לעשות מה שמרבית קודמותיה לא העזו. במקום לפרוס את ככר הלחם של הסכסוך עם הפלסטינים ולהתעקש לשלם מחיר מירבי על כל פרוסה ("להרוג תורכי ולנוח"), לקנות הפעם את הכיכר במלואה:  לגבש תכנית פעולה ארוכת טווח, בהיגזר מהקווים המדיניים של המפלגה; להציג את עיקריה לציבור ולהדגיש באופן חד משמעי ונחוש את הכוונה לממשה; לבחון את הדרך בה ראוי לקדם את היוזמה הבאה בזירה הפלסטינית (עוד מהלך חד צדדי, או התקדמות תוך דיאלוג מוסכם); כבר כעת להציע לציבור מתיישבי הגדה פתרונות חלופיים קוסמים לדיור ותעסוקה בתחומי ה"קו הירוק" - הזדמנות מיוחדת לאכלוס מחדש של הגליל והנגב (מה שכנראה יניע חלקים נרחבים מהם לנטוש את מקומותיהם הנוכחיים מתוך בחירה); וכמובן לגבש תכנית פעולה אופרטיבית למהלך הבא ביהודה ושומרון, שראוי לה כי תתנהל "מהקל אל הכבד", ותגיע ל"מצדות" שלה מאוחר ככל הניתן.

בתמיכה הצפויה של העם בבחירות הקרובות, והסיכוי המסתמן להקים קואליציה פרלמנטארית רחבה שתתמוך בקידום הסדר כלשהו בזירה הפלסטינית, לממשלה החדשה תקרה הזדמנות היסטורית לעשות מעשה. ואסור לה להזדמנות זו להתמוסס.

 

 

תא"ל (מיל) ד"ר יוסי בן ארי הוא מנהל משותף של איפקר"י-היחידה לתכנון אסטרטגי;

לשעבר- המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי.