דמוגרפיה ירושלמית

מאתגרשון בסקין  תאריך: 2007-05-22

ירושלים ירושלים היא עיר מחולקת. מאז 1948 היא עיר מחולקת, והיא תמשיך להיות עיר מחולקת תמיד. ההנהגה הפוליטית של ישראל מדברת על קונצנזוס לגבי מעמדה העתידי של ירושלים. וזהו לכאורה הקונצנזוס, המוגדר כמדיניות ישראלית: כל ירושלים היא בירתה הנצחית, הלא-מחולקת, של ישראל. כל ירושלים צריכה להישאר תחת ריבונות ישראלית לעד. אני טוען שזה אינו באמת הקונצנזוס של דעת הקהל הישראלית לגבי ירושלים, אלא תפיסה צרה יותר לגבי עתידה של העיר. את הקונצנזוס האמיתי, בניגוד לקונצנזוס המיתי, אפשר לנסח כך:

כל הישראלים מאמינים ומעוניינים בדברים הבאים -

1. אסור שירושלים תחזור אי-פעם למעמדה לפני יוני 1967. אסור שירושלים תחולק אי-פעם פיזית. היא צריכה להישאר עיר פתוחה, עם גישה חופשית לכול בכל שטחה.

2. הביטחון האישי וביטחון הרכוש צריכים להיות מובטחים לכול, בכל חלקי העיר. אסור שאיש יחשוש מדקירת סכין בגבו בשום חלק של העיר, ואסור שאיש יחשש שמכוניתו תישרף או כל רכוש אחר יינזק בחלק כלשהו של העיר.

3. השכונות היהודיות החדשות שנבנו במזרח-ירושלים אחרי 1967 צריכות להישאר תחת ריבונות ישראלית.

4. המקומות הקדושים ליהודים צריכים להשאר בשליטה ישראלית (זה לא כולל את פסגת הר-הבית, לשם היהודים אינם רשאים להיכנס על-פי ההלכה היהודית).

מדוע אני חושב שזה הקונצנזוס האמיתי? ראשית, אילו ביקשו מישראלים (ואפילו מירושלמים) לשרטט את הגבולות המוניציפליים של העיר כיום, מעטים מאוד היו מצליחים לעמוד במשימה. יתרה מזאת, אילו התבקשו הישראלים לנקוב בשמות 18 השכונות של מזרח-ירושלים הערבית, כמעט איש מביניהם לא היה מצליח בכך.

אם תשאלו ישראלים כמה מהם ביקרו בשכונות הערביות האלו, התשובה תהיה כמעט אף אחד לא. אם תשאלו מי מעוניין לבקר בשכונות הערביות האלו, התשובה תהיה זהה.

אני בטוח, שאם ישאלו ישראלים האם עיריית ירושלים צריכה להשקיע כסף בפיתוח השכונות הערביות האלו, כמעט כולם יאמרו שלא.

וזה בהחלט הנוהג: מאז 1967, עיריית ירושלים כמעט ולא השקיעה בשכונות הללו. שוב אם תשאלו את הישראלים האם יש לארצם צורך אמיתי כלשהו (מלבד אולי ביטחון) לשלוט בשכונות האלו, אני בטוח שרוב האנשים יענו בשלילה.

תשאלו ישראלים האם הם מוכנים להלחם ולמות כדי שג'בל מוכבר או צור באחר ימשיכו להיות חלק מהבירה הנצחית המאוחדת של ישראל התשובה, בלי ספק, תהיה לא!

נראה שכל זה מעיד על כך שלרוב הישראלים לא באמת איכפת מהחלקים הערביים של מזרח-ירושלים. האמת היא, שלרוב הישראלים חשובה יכולתה של ישראל לקיים את בירתה בירושלים, ליהנות מביטחון ומעיר עתיקה פתוחה, עם שליטה יהודית במקומות הקדושים ליהודים. אך רוב הישראלים באמת מתעניינים מעט מאוד במעמד האזורים הערביים של ירושלים.

ירושלים לעולם לא תהיה עיר מאוחדת, אלא אם כן אפשר יהיה לחלוק אותה. ואפשר יהיה לחלוק את ירושלים ברגע ששני הצדדים ומנהיגיהם ירגיעו את הרטוריקה המקטבת ויעזרו תחת זאת לציבור בשני הצדדים להבין את אופיה האמיתי של ירושלים.

ירושלים היא עיר של שני עמים, הטוענים שניהם לזכויות לאומיות, היסטוריות ודתיות בה. אפשר יהיה להשיג שותפות אמיתית בעיר רק על ידי הכרה במציאות הפוליטית השוררת בה מאז 1967.

מכיוון שהרוב המכריע של הישראלים מתעניין באמת רק בחלקים היהודיים של ירושלים, הבה נתמקד בהם ונכיר בכך שהפלסטינים מוכנים כיום להסכים לשלטון על חלקי העיר שלהם בלבד. ירושלים יכולה להישאר מאוחדת ברמה הפיזית. אם ירושלים הפלסטינית גדלה שתגדל. ושהם ישקיעו בפיתוחה.

הבה נשקיע בירושלים הישראלית ונחדל מכל הדיבורים הריקים על משבר דמוגרפי בירושלים. יש משבר דמוגרפי בירושלים רק אם אנו מתעקשים להמשיך ולשלוט על ירושלים הפלסטינית.

שישראל תשלוט בירושלים הישראלית ושפלסטין תשלוט בירושלים הפלסטינית, וירושלים תהפוך לעיר אחת, החיה בשלום.

###

גרשון בסקין הוא מנכ"ל-שותף של ה"מרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ולמידע" (www.ipcri.org). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם במקור ב"בלוג סנטרל" ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 9 במאי 2007, www.jpost.com
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.