IPCRI

מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע

مركز إسرائيل فلسطين للأبحاث و المعلومات

Israel/Palestine Center for Research and Information

 

תיקון 1701 הזדמנות לקידום אינטרסים!

ד"ר יוסי בן ארי

(כותרת משנה:

פתיחת 1701 לתיקונים מזמינה נכונות ישראלית להחזרת האסירים הלבנונים וחוות שבעא,

בתמורה להחזרת החיילים החטופים ופרוק חזבאללה מנשקו)

 

התבטאויות קברניטי המדינה הדגישו לאורך המלחמה סירוב מוחלט לשחרר את מעט האסירים הלבנונים המוחזקים בישראל, כמו גם להחזיר את שטחי חוות שבעא לאחזקת האו"ם ולא משנה מה תהייה תמורת הצד השני לכך. זאת, שמא יתפרשו ויתורים אלה כניצחון של חזבאללה או יתרמו לדימוי שכזה.

 

גם אם נתעלם מהשיקול המדיני-ביטחוני (תוצאות המלחמה במבחן מטרותיה), בלתי מובן לחלוטין כיצד הנהגת ישראל הסכינה לסיים את המערכה מבלי שסוגית השבויים תסוכם בחלק האופרטיבי של החלטה 1701. מעבר להשלכות הפוליטיות-פנימיות של כשל זה, תמוה כיצד יכול היה אולמרט להישיר מבט בפני משפחות החטופים, מבלי שראה הכרח לפתרון בעייתם כנקודה בעדיפות גבוהה (אם לא מוחלטת) בכל הסדר שיושג. בהיותם אנשים מתונים ואצילי נפש, הם כנראה לא הכבידו עליו יתר על המידה.

 

אפשר אולי להבין את ההיגיון ברצון למנוע מחזבאללה הישג, אך ממש לא ברור איך תפיסת ישראל תואמת את הגדרת שחרור שבויינו, כאחת משתי המטרות המרכזיות של המהלך הצבאי. זאת, שעה שלאורך הלחימה כולה לא הסתמנה אפשרות להחזרת החטופים אגב שימוש בכוח, ובעת שנסראללה קרא, כבר מאז יום החטיפה עצמו, לבצע חילופי שבויים-אסירים!

 

כך גם באשר לחוות שבעא. יש סבורים ודאי כי העניין בהמשך אחזקתם אינו תלוי כיפוף הידיים המתנהל בין הצדדים, אלא נגזר מחשיבות האסטרטגית של השליטה בהם (הקרבה למקורות הדן והבניאס; הסמיכות לכביש צפון הגליל - גולן; הגישה להר דב וע'אג'ר; האחיזה בשיפולי החרמון). אולם, עצם נכונות ישראל להעלותם לדיון חודש מאישור ההחלטה, היא יותר מרמז להסכמה הצפויה של ישראל למסור את השטח, בעיתוי כזה או אחר.

 

ומה אומר הצד האחר? לאורך המשבר כולו צף או נרמז הקשר שעשה נסראללה בין שחרור החיילים החטופים ובין החזרת האסירים הלבנונים הכלואים בישראל; כמו גם בין פירוק הארגון מנשקו ובין החזרת חוות שבעא ללבנון. גם בנאומו האחרון (14 באוגוסט), טען אמנם נסראללה כי לא יהיה מוכן למסור את נשקו למדינה, אך הוא כן הציג את תנאיו לכך: נסיגה ישראלית מחוות שבעא, שחרור אסירים וערבויות להגנת לבנון מפני ישראל.

 

עמדה קורצת זו חייבה שמץ של מחשבה מדינית, שמא בכל-זאת יש בה יתרון לישראל? קברניטנו יכולים אולי להתבשם מיכולתם "לכופף" את יד נסראללה, אך על ההתעקשות ה"גברית" הזו של הותרת האסירים והחוות בידינו, שילמנו כבר מחיר לא מבוטל: כמי שלא יכולה הייתה "לנפנף" מול חזבאללה בשני קלפים אלה, נאלצה ממשלת לבנון להסכין עם המשך נוכחות חזבאללה על נשקו (המוצנע) בדרום. אם מצב זה ימשך, מציאות זו תתקבע, אפילו וצבא לבנון עם או ללא סיוע הכוח הבינלאומי יפרוס כוחותיו בגבול ויפעל לשביעות רצון ישראל. גם אם בעקבות דיונים נוספים תחזיר ישראל ברבות הימים את האסירים והחוות, היכולת לעקור אז את היבלית ולשנות את כללי המשחק תהיה מאד מוגבלת.

לו כך קרה, ישראל יכולה הייתה לחסוך חסרון נוסף שצף ועלה בימים האחרונים: ה"התקפלות" המתרחבת של מדינות אירופה מנכונותם המקורית ליטול חלק בכוח הרב-לאומי (כיוון שחזבאללה לא מפורק מנשקו...). תופעה חמורה זו הודגשה בימים האחרונים ע"י ישראל וארה"ב, כמאיימת על עצם מימוש ההחלטה ואף גרמה לבוש לקרוא לפריסה מהירה של הכוח. לו נקטה ישראל יוזמת שינוי, היה בכך גם בכדי לסייע לסניורה המפתיע בתעוזתו מול חזבאללה, אך הנזקק עדיין להתחנן לישראל "להתנהג בחוכמה, בכדי להפוך את הטרגדיה להזדמנות לשלום".

 

השגריר האמריקאי בולטון הבהיר היום כי נוכח הקשיים, עומדת מועבי"ט להכניס שינויים בהחלטה. יש בכך הזדמנות מצוינת ליוזמת תיקון גם בצדנו. איוולת היא "למשוך זמן" עד תום 30 "ימי החסד" הניתנים בהחלטה ורק אז להסכין להסדרי החלפה. תקופה כזו יכולה להיות רק פתח לכאב נוסף למשפחות החטופים ולקיבוע מיותר של חוסר נכונות חזבאללה לפנות את דרום לבנון ולהתפרק מנשקו. וגם אז, כשתיקונים יבוצעו, הממשלה לא תהייה חסינה יותר מול מי שירצה לבקרה מבית, בגין ה"השתפנות" וה"ויתורים" לאויב. יוזמה ישראלית כמוצע אינה מתאימה אמנם לדימוי המצ'ואיסטי של "אנחנו ננצח", אך יש בה תבונה ואפשרות לרווח הומאני-אסטרטגי לטווח ארוך. חישבו על זה, ויפה שעה אחת קודם.

 

תא"ל (מיל) ד"ר יוסי בן ארי, לשעבר בכיר בקהילת המודיעין ומדריך ראשי במב"ל וכיום המנהל המשותף של המחלקה האסטרטגית של IPCRI