22:20 , 17.04.06


 

 

דווקא עכשיו: להציל את הרשות הפלסטינית

כשעשרות אלפי רעבים יצעדו בטירוף לגדרות, העיסוק בגבול הקבע יהפוך חלום נשכח. הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות היא להעמיד את הרשות על רגליה, במעורבות אדירה של הקהילה הבינלאומית
יוסי בן-ארי

פיגוע הדמים בתחנה המרכזית בתל-אביב בעיצומו של חג הפסח עורר מיד זיכרונות נוגים מהשנים הקשות יותר של אינתיפאדת אל-אקצה. לאחר תקופה ארוכה של שקט ביטחוני יחסי בתוך גבולות המדינה, עולה שוב החשש כי אנו בפתחו של מעגל חדש של אלימות ודם, שכקודמיו, לא יוליך לשום מקום טוב יותר. למרות הצער, הכעס והרצון להשיב מיד מנה אחת אפיים, צריך לקוות כי הצהרת ראש הממשלה - "נדע איך להגיב ונפעל בכל האמצעים העומדים לרשותנו" - תמצה את מיטב שיקול הדעת.

 

שיקול זה חייב להפריד בין נשיאות הרשות שגינתה את הפיגוע; בין תנועת חמאס, שממשלתה אמנם ראתה בפיגוע מהלך "לגיטימי", אך נזהרת כמו מאש מלנקוט פעילות דומה; ובין הג'יהאד האיסלאמי, שידו היא שבמעל וראוי היה שיטופל בדפוסים קצת יותר נועזים מאלה שננקטו נגדו לאורך זמן רב. מערכת הביטחון תמצא ודאי את הדרכים להדק את הפיקוח על דרכי הגישה של מתאבדי הג'יהאד מהגדה לעומק ישראל, וזירת האירועים העיקרית תתמקד לפיכך שוב סביב רצועת עזה.

 

גם בדרום שררה בחג אשליה של שקט יחסי, אולם הירי ההדדי של רקטות קסאם והתותחים נמשך גם נמשך. המציאות

אינה יכולה להסתיר אמת עצובה: גם אם להידוק הירי הארטילרי של צה"ל ברצועה יש "אפקט מצטבר", קטן הסיכוי שהוא יהפוך לפתרון האולטימטיבי של בעיית הקסאמים. מעניין כיצד תיראה התמיכה הנחרצת והבלתי מסויגת שהפגינו בתקשורת בכירי מערכת הביטחון בהקטנת טווח הירי, מול התמונות הקשות של פגיעה נוספת באוכלוסיה חפה מפשע, וביקורת בינלאומית שבוא תבוא עם האסון הבא.

 

עצובה לא פחות היא התובנה, שמרבית הישראלים שותפים לה, כי גם אם תחזור ישראל לפקוד את מחנות הפליטים דרך מבצע צבאי יבשתי - לא יהיה בכך כדי להביא לשקט המקווה. ממילא קשה לראות את ממשלת קדימה, אבירת ההתנתקות שפניה להתכנסות, נוקטת החלטה פוליטית כה שגויה. אך גם אם כך תטעה, סיכויו של מהלך שכזה להביא לרגיעה קלוש ביותר. כפי שהוכח כבר קודם לנסיגה, בעת שהטנקים והנגמ"שים יחזרו לשטחינו - הרקטות ישובו לנחות באשקלון ובשדרות, במטרה "להוכיח" ידו של מי על העליונה.

 

רק קדימון למשבר האמיתי

 

אירועי השבועות האחרונים בעזה עלולים להסתבר כקדימון צנוע למשבר כבד ביותר הנמצא מעבר לפינה: העימות בין חמאס לאבו-מאזן והפתח, המסרבים לאבד מעמד והכנסה; המשבר הכלכלי הקטסטרופאלי; והידוק החבל המדיני-כלכלי על צוואר הממשלה הפלסטינית מצד רוב הקהילה הבינלאומית - כל אלה מקרבים התפוצצות רבתי. "זעתר, עשבים ומלח" טובים אולי כסיסמה בפיו של ראש ממשלת החמאס, אך אינם מספקים את קלוריות המינימום הנדרשות. ובהיעדרן, כל עניין רציונאלי עלול להיכנס לסחרור.

 

צודק מופז ש"תסכול אינו תוכנית עבודה ". אך במגבלות הקיימות בשטח, ובהיעדר אופציה צבאית, את פתרון הבעיות צריך להטיל לא לפתחו של הצבא - אלא למפתנו של הדרג המדיני. האחרון, לצער כולנו, יידרש כנראה מאוד בקרוב לאסון הומניטארי רחב היקף - ואף להסלמת אלימות, אם לממשלה הפלסטינית החדשה לא יהיה מה להפסיד. כשעשרות אלפי רעבים יצעדו בטירוף לתוך גדרות עזה, או כשגם מתאבדי חמאס ישובו להתפוצץ בערי ישראל - העיסוק בהתכנסות ובקביעת גבולות הקבע של ישראל יהפוך חלום נשכח.

 

הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות הזאת היא להעמיד את הרשות הפלסטינית על רגליה, לייצב אותה ולתת לה סיכוי

 

להפוך בעתיד לישות עצמאית. היא זקוקה בדחיפות למעורבות ישירה, אדירת היקף של הקהילה הבינלאומית. זו תידרש לבנות הכל מהיסוד: הן את המעט שהיה שם קודם לאינתיפאדה ונהרס במהלכה, והן את כל הנדרש כדי להכניסה בעתיד כמדינה של ממש בין העמים. אסור לרשות ולעם הפלסטיני להירתע מכך - שם המשחק כעת אינו כבוד, אלא הישרדות וקיום. ללא שמרטף צמוד למספר שנים, פלסטין תתרסק עד דק.

 

לא פחות מכך, זהו אינטרס מובהק של ישראל: רצוי שזו תסכים עם כל נוסחה שתאפשר את שיקום וייצוב העם הפלסטיני ומוסדות שלטונו, ואפילו המושכות מוחזקות בידי החמאס. שהרי גם אם נתכנס שפי בגבולות הקבע, נרצה ודאי שבצד האחר יושלט חוק וסדר, כדי שמודל הקסאמים בדרום לא יאומץ לאורך קו המגע במזרח, בין בית-שאן לערד. אם כך יקרה, חזון ההתכנסות יתפורר בממ"דים של כפר-סבא ורמת-השרון.

 

תת-אלוף (מיל) ד"ר יוסי בן-ארי, לשעבר בכיר בקהילת המודיעין וכיום מנהל משותף של היחידה לתכנון אסטרטגי של איפקר"י, המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע 

 

 


 

 



חזרה