יוסי בן ארי  

 

דרוש: מנדט מצרי-ירדני בשטחים  23.5.06

 

רק כוח משימה ערבי, שישוגר לאזור תחת מטריית האו"ם, יוכל להשיב את הסדר ולתת לרשות זמן להתארגן מחדש

 

יהיה זה נס אם המתח העצום השורר בקרב הפלסטינים, על רקע האירועים האחרונים בעזה והמציאות הכלכלית הבלתי נסבלת, לא יוליך להתפרצות מלחמת אחים של הכל בכל. "הדיאלוג הלאומי" הפלסטיני, האמור להיפתח בסוף השבוע, נראה כגלולת אספירין שתוקפה פג מזמן ושסיכויה להביא מזור לחולה האנוש, הזקוק להתערבות כירורגית מיידית, שואפים לאפס. בכישלונה, יש גם פוטנציאל להחמרת המצב. על הקהילה הבינלאומית להפסיק לשבת על הגדר ולהתבונן בנעשה כאן בשוויון נפש, תוך המתנה לשינוי במדיניות הממשלה הפלסטינית כלפי ישראל כתנאי להתגייסות מחדש. התגייסות שכזו נדרשת לא רק כדי לפתור את האסון ההומניטארי הקרב; היא דרושה כדי לשקם מן היסוד את הרשות המתפוררת, רגע לפני הלבנוניזציה משתלטת מעבר לגדר ומקבעת מציאות של no man's land לשנים.

 

גם אם פוגע הדבר ב"כבוד המשפחה", במציאות הקשה כל-כך חייב העם הפלסטיני להביא "רופא מומחה" מבחוץ. יהיה זה נבון מצד כל גורמי ההנהגה ברשות לקרוא במשותף לקהילה הבינלאומית לבנות כוח משימה ביטחוני-אזרחי, ולשגרו לשטח לתקופת זמן מוגבלת (כשלוש שנים) במטרה כפולה: להשליט חוק, סדר ושקט ביטחוני; ולבנות מחדש את מוסדות הרשות, כדי לתת לה סיכוי להיבנות בעתיד כמדינה עצמאית.

 

על רקע ההתנסות הכושלת בעיראק, מוטב להימנע הפעם משיגור כוח משימה אמריקני, מה גם שהסבירות כי וושינגטון תיאות לצאת להרפתקה נוספת פחות מקלושה. נוח יותר יהיה להשתית את כוח הסיוע על מדינות אירופיות, הנתפשות בשטחים ביתר חיוב והן גם תמשכנה להיות מקור המימון של השלטון הפלסטיני, בעת שיתאפשר הדבר מחדש. אלא שכוח אירופי שכזה עלול להיתפש כסוג של ניאו-קולוניאליזם ולעורר נגדו תרעומת ציבורית קשה. לפיכך, נראה כי האפשרות המועדפת היא להסתייע במערב בכל הקשור לתחום האזרחי של המשימה (state building), אולם בחלקיה הביטחוניים להיעזר בעיקר במצרים ברצועת עזה ובירדן בגדה.

 

אסטרטגית, כשכנים לרשות, למצרים ולירדנים יש אינטרס מובהק להיות מעורבים במתרחש בה, ודאי היום, כשהסיכון לגלישת השפעות

 איסלאמיות מפלסטין לשטחן התעצם מאוד. עניינה של קהיר בנעשה בשטחים הוא מציאות מתמשכת, ועל כך צריכה ישראל לטפוח על שכמו של מובארק. מצרים של סאדאת אמנם החליטה, שנות דור לאחור, "להתנתק" ריבונית מהרצועה, אך הזיקה ההדדית ביניהם, שהתחזקה ודאי לאחר פתיחת מעבר רפיח, תימשך כנראה לנצח. כך גם ירדן: המלך חוסיין ויתר אמנם על יומרות מדיניות לגביה, אולם השטח משני צידי הנהר משלב זרועות בסימביוזה חברתית-כלכלית הדוקה. ביטוי עדכני לכך מסתמן בשובם של הדינאר והבנקאות הירדנית למעמדם הדומיננטי בשטחים, בעקבות ההחלטה השרירותית של הבנקים בישראל להתנתק סופית מהבנקאות הפלסטינית (ואולי כאן המקום לתהות, האם זה באמת מה שרוצה ישראל).

 

בחירה אפשרית במצרים וירדן כמקור לבניית הכוח הצבאי-משטרתי ברשות מתאימה עוד ממגוון סיבות: כל הצדדים חולקים שפה ותרבות; מערכות הביטחון של השכנות בקיאות ברזי השטח ומכירות היטב את גופי הביטחון הפלסטיניים והאוכלוסיות לגוניהן; הסמיכות הגיאוגרפית והאופציה של גבולות פתוחים עשויות להקל ולהוזיל תהליכי החלפת כוחות, תגבורם או צמצומם; הניסיון שצבר צבא ירדן בכוחות שמירת שלום בעולם עשוי לתרום אף הוא. במציאות הנוכחית, מוטב שכוח המשימה יקבל אחריות כוללת ובלעדית בשטח, תוך ניטרול מוחלט של כוחות הביטחון הפלסטיניים. על האחרונים, יחד עם שאר המוסדות השלטוניים, לנצל את התקופה להתארגנות מחדש, כדי לקבל שוב אחריות בתום המנדט.

 

רצוי היה כי האחריות הכוללת לכוח תהיה בידי האו"ם, כארגון הבכיר במערכת הבינלאומית, שמערכותיו המנוסות והיוקרה שצבר לאורך

 

השנים עשויות להקל עליו בניהול המשימה. כך, הפעילות בשטח תוגדר כמשימת שמירת שלום ותתוקצב בידי הארגון. אם אכן יהיה הכוח מצרי-ירדני, רצוי כי הניהול המעשי מטעם האו"ם יופקד בידי הליגה הערבית, שהנהגתה תתקבל בטבעיות ואולי אף תקדם בכך את היוזמה הסעודית להסדר קבע ונורמליזציה במזרח התיכון (זו שהתקבלה בפסגת הליגה ביירות).

 

ישראל מצידה חייבת להשתחרר מעכבות קודמות (התנגדות ארוכת שנים לנוכחות כוחות זרים בלבנון, למשל) ולראות את היתרונות הגלומים בהצעה, ודאי נוכח האלטרנטיבה. בעודה אוחזת הסכמי שלום עם השכנות מדרום וממזרח ונעזרת בהן בסוגיה הפלסטינית, עליה להשתבח בנכונותן לסייע, גם אם חופש הפעולה הביטחוני שלה בשטחים עלול להיפגע.

 

תת-אלוף (מיל') ד"ר יוסי בן-ארי שימש בתפקידים בכירים בקהילת המודיעין

 

 

(23.05.06, 00:06)