הכאוס מחייב מעורבות בינלאומית מיידית!

 

יוסי בן ארי

 

כנתינים מיומנים של הסביבה, אנו מורגלים כבר למהומה רבתי בזירה הישראלית-פלסטינית. אך על פי דיווחי התקשורת, נראה כי בלגאן השבוע האחרון הפך כבר לכאוס בהתגלמות אולטימטיבית.

כמה דוגמאות לכך:

• אולמרט, לאחר בחירתו, מזמין את אבו מאזן לחידוש המשא ומתן, אך יומיים לאחר מכן מצהיר כי הייתה זו אמירת נימוסין בלבד;

• אבו מאזן קורא לחידוש המו"מ עם ישראל, אך הנייה לא רואה מקום להכיר בה ולנהל עימה דיאלוג (מחמוד אלזהר, לעומתו, כן רומז לאפשרות הסדר על בסיס "שתי מדינות לשני עמים"...);

• אבו מאזן מתנגד להפעלת טרור ומגנה אותו, אך הנייה רואה בו תגובה טבעית להסלמה הישראלית בשטחים;

• אבו מאזן מעוניין (כתמיד) בהרגעת השטח, אך הפת"ח (לפחות ועדות ההתנגדות העממית), המעוניין בכישלון ממשלת ה"חמאס", לא ממש נשמע לו;

• הנייה "מכשיר" טרור, אך מעוניין בהפסקת אש בכדי לייצב את שלטונו ולמנוע עילה מישראל מלהעצים את התקיפות נגד הרשות. אולם למרות שהוא הריבון כעת ואחראי על הביטחון, הוא לא עשה בינתיים דבר ממשי בכדי לסכל פעילות טרור בשטח (ולמה שיעשה אם טרור נתפס כדרך תגובה לגיטימית?);

• ממשלת ה"חמאס" אחראית מאז יום רביעי האחרון על מרבית שרותי הביטחון ומודיעין הפלסטינים, אך נראה שלא ממש פועלת בכדי לכפות מרות עליהם. הודעת שר הפנים החדש כי הפעילים הצבאיים של  ה"חמאס" לא ישולבו בכוחות הביטחון הפלסטינים (העדר תקציב), רק מחזקת את סימן השאלה – אם אבו מאזן לא הצליח להפעיל את הכוחות האלה באופן יעיל נגד הטרור, כיצד ממשלת ה"חמאס" תצליח לעשות זאת!?;

• למרות זאת, כוחות הביטחון המסכל (מיסודה של תנועת הפת"ח) מנסים (סוף סוף?) לטפל בפעילות הטרור של ועדות ההתנגדות העממית (גם הן שייכות לתנועת הפת"ח...), אך עוצמתם המוגבלת וכנראה גם מוטיבציה נמוכה (אין משכורות...) מביאה לכך ששני הצדדים נכנסים לעימות קשה, למשל כמו בעקבות אירוע ההתנקשות במפקד הועדות, אלקוקה ומעמידה את אותם כוחות באור מגוחך;

• הנייה – הנותן כאמור לגיטימציה לטרור - קורא לציבור להימנע מלהסתובב עם נשק, בכדי למסד מעט סדר ציבורי. אך, לא פלא, נסוג מקריאתו כשהג'יהאד האסלאמי וועדות העממיות "לא שמים" עליו ומפגינים כוח בשטח (משהרווי, החוליה המקשרת בין המודיעין המסכל לועדות, אפילו מצהיר על כך בגלוי);

• בזירה הבינלאומית, העולם השפוי מסרב לקשר עם ממשלת ה"חמאס", לא כל שכן לתמוך בה כלכלית, אך מעוניין לשמור על קשר עם אבו מאזן ולסייע לאוכלוסייה הומניטארית, מבלי שברור כיצד עושים את ההפרדה בין השניים;

• הקואליציה הגלובלית שבנתה ישראל נגד ה"חמאס" שומרת לכאורה על חזית אחידה, אך שחקנים שונים בה מרשים לעצמם לנהל שיח פרטי עם ההנהגה הפלסטינית החדשה, בהתאם לאינטרסיהם הם (אך טורחים להכחיש זאת...);

• האמריקאים מסרבים, כולל בחקיקה, לקשר כלשהו עם ממשלת ה"חמאס" (למרות שקלינטון קורא כן לעשות זאת), אך מצפים ממנה להשליט סדר ברחוב הפלסטיני ולמנוע טרור פנימי ונגד ישראל. כמו ישראל, גם הם לא יודעים כיצד עושים הפרדה בין החרמת הממסד החמאסי ובין סיוע למניעת משבר הומניטארי;

• ממשלת ישראל אוסרת על כל קשר עם ממשלת ה"חמאס", כולל בדרגים פוליטיים-פקידותיים ומקפיאה העברת כספים פלסטינים. אך בה בעת, היא שוקלת קיום קשרים למניעת משבר הומניטארי (שלגרסת מתאם הפעולות בשטחים – עדיין לא קיים...)

• צה"ל הונחה בשבוע שעבר לשמר קשרי תאום עם גורמי ביטחון פלסטינים מהממסד הקודם (כיצד מבחינים בין אלה ובין מי שתומך בממשלת ה"חמאס" ושר הפנים החדש מטעמה?), אך לאחר סוף השבוע הסוער – לנתק כל קשר עם הצד השני (ומה יקרה אחרי מספר ימי רגיעה ? הקשר שוב יתחדש?);

• ישראל מקדמת מדיניות של התנתקות מוחלטת מהרשות, אך ממשיכה לספק לה את כל שירותי התשתית ומגישה לרשות כל סיוע אפשרי, כשמסתבר כי המתרחש מעבר לגדר מאיים על מדינת ישראל (אירוע שפעת העופות);

• בנדיבותה, ישראל מציעה לעזתים לפתוח את מעבר כרם שלום. אך למרות המצוקה הנוראית, גבירי הרצועה, גוזרי הקופונים, מסרבים לכך. מעבר קרני סגור שבועות בשל התרעות לפיגוע, אך נפתח מידי פעם, ללא כל תכנון ולוחות זמנים מסודרים, כשקונדוליסה זועמת ולוחצת. וכשעושים זאת רק בכדי להכניס סחורה לצרכים הומניטאריים, הסוחרים בשני הצדדים זועקים, ובצדק.

 

ניתן לראות איפוא כי למרבית השחקנים בקונפליקט יש אינטרסים סותרים, כל אחד בתוך האג'נדה הפרטית שלו. הקונפליקטים גוברים כמובן במישורי החיכוך בין השחקנים. אם לא היה די במה שהיה עד עכשיו, כניסת ה"חמאס" למערכת הפוליטית הפלסטינית, הכניסה ל"בלגאן" הקיים עוד רובד, מה שמסבך מאד אפשרויות לפתרון. המהומה הפוליטית סביב הניסיונות להרכבת הממשלה בישראל – רק מקשה על הדברים עוד יותר, שכן זמן לא מועט יידרש עד שתתחוור דרכה המדינית של הממשלה החדשה, לא כל שכן עד שהיא תתחיל לנוע בה.

מה עושים? במשולש של המערכת המטורפת הזו (הזירה הבינלאומית-ישראל-פלסטינים), סביר כי שתי הצלעות הראשונות תתייצבנה. הקושי היה ונותר בצלע הפלסטינית. הסיכוי כי באילוצים הקיימים היא תתחיל לתפקד הרמה מינימאלית נדרשת – קטן מאד. סוד זה כבר נגלה בעבר - בכדי להיבנות, זקוקה הישות הפלסטינית בדחיפות לסיוע נרחב של מעורבות בינלאומית בשטח. אסור ששיקולי "כבוד" לאומיים יפריעו לה להסכים לכך. אם רק "הרופא" יסכים, הפלסטינים חייבים לקפוץ על המציאה ולקנות את ה"ניתוח" ללא הסוס. זו הדרך היחידה שתאפשר להם מוצא, ללא התפרקות מוחלטת – אלא אם כן לכך הם שואפים...

 

תא"ל (מיל.) ד"ר יוסי בן ארי, הוא מנהל משותף של היחידה האסטרטגית באיפקר"י

(מרכז ישראלי-פלסטיני למחקר ומידע).