באין ציפור שיר, גם ההתכנסות עשויה להיות זמיר...

 

יוסי בן ארי

26 במרץ 2006

 

באמצע דצמבר 2005, התכנסה ביריחו קבוצה ישראלית - פלסטינית, לדיון בהמשך הראוי לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. הקבוצה כללה אנשי אקדמיה, תקשורת, ביטחון ופעילי של ארגונים אזרחים שעניינם קרוב השלום בין הצדדים. סוף השבוע המשותף הוליד אז הסכמה, כי למערכות המדיניות בשני הצדדים, יהיה קשה מאד לחזור לדיונים בכדי לקדם הסדר. הובן אז, גם בצד הפלסטיני, כי התקדמות אפשרית רק בשני שלבים, קשורים זה בזה ומוסכמים מראש כחבילה אחת: האחד, שימשך כשלוש שנים, יוקדש לביצוע נסיגה ישראלית חד צדדית, מרוב שטחי יו"ש וינוצל על ידי הפלסטינים לבניית מוסדות המדינה והעברת מושכות ניהולה לאנשי הממשל של הרשות. בשלב השני, לאחר הבשלת קודמו, יחזרו הצדדים למשא ומתן דו צדדי בכדי להגיע להסדר, רצוי הסכם קבע, במטרה לממש סוף סוף את רעיון "שתי מדינות לשני עמים".

זמן קצר לאחר מכן סדרי עולם החלו להתהפך: שרון חלה והושבת מעשייה מדינית וגם אם "קדימה" שמרה על אינרציה, ניצחון ה"חמאס" היה מהלך של "מט" למציאות כולה. מדיניות ה"חמאס", תנאי ממשלת ישראל להדברות עם ממשלת ה"חמאס" והחרמת אבו מאזן כפרטנר אלטרנטיבי אפשרי לאסמעיל הנייה וחבורתו, יצרו מבוי סתום לכל אפשרות לדיאלוג והעמידו גם את "רעיונות יריחו" באור מגוחך. זאת ועוד: במציאות הנתק הדו צדדי, נכונות אולמרט לקצוב זמן להתדיינות מדינית קודם כניסה מעשית לביצוע תכנית ההתכנסות, נראית לא יותר ממס שפתיים שצריך לשלם, הן ל"שלום בית" והן בכדי שישראל תמנע מעצמה בקהילה הבינלאומית קיטונות של רותחין בגין חזרה על דפוס פעולה חד צדדי והתרחקות מאפשרות הגעה להסדר מוסכם.

ומה בכל זאת? מדינת ישראל חייבת לעשות כל שביכולתה בכל רמה אפשרית - בכדי לפרוץ את מעגל חוסר המוצא. למרות שלילת אבו מאזן כפרטנר, ברור כי ירושלים ממשיכה לבחון בקפידה מה משקלו וחשיבותו במציאות החדשה ומה תהיה חלוקת סמכויות המשילות בינו לבין ממשלת ה"חמאס", משזו תושבע ותתחיל לתפקד. ניתן לשער, כי אם באופן מפתיע ישמר הראיס סמכויות משמעותיות בתחום החוץ והביטחון, עשויה ישראל לשנות את התייחסותה כלפיו, לפחות חלקית ("רוח גבית" של לחץ בינלאומי צפוי, עשויה לסייע לדחפה בכיוון זה). ברמת השטח, דבקות בשלילת כל הדברות של גורמי ממסד עם מקבילים פלסטינים, מחייבת פתיחת צוהר לניהול שיח על ידי גורמים לא פורמאליים, ולו בכדי לפתור בעיות יום-יום ברמת השטח.

אך מאחר וגם אפשרויות אלה עלולות לצערנו להתמסמס, אפשר וצריך להביט במצב באופן מעט שונה.

עד כמה שהדבר נראה מוזר ואבסורדי, יתכן כי דווקא ביצוע תכנית ההתכנסות תסייע בקידום הביצוע של רעיון "שתי מדינות לשני עמים". גם אם התהליך יבוצע באופן חד צדדי וללא הכרה, הסכמה או תיאום, הוא יביא לחיזוק הניתוק בין העמים. הנטישה רחבת ההיקף של אוכלוסי התנחלויות בגדה תהיה ללא ספק סיבה למסיבה נוספת של ה"חמאס", שתחגוג בגדול את ניצחונה המדיני השני, מה שיקבע את מעמדה כשליטה ברשות לאורך זמן. בל נופתע אם האופוריה, בצרוף השיפור הצפוי בחופש התנועה הפלסטינית, עשויים אפילו לגרות ב"חמאס" מחשבה על הכרזת מדינה חד צדדית (גם להם מותר...), אפילו אם קיים ניתוק מוחלט בין הרצועה לגדה וגם אם הדבר לא יתקבל באהדה בבירות העולם. הגידול המסתמן בסיכוי לשקט ביטחוני (ל"חמאס" אינטרס מובהק לשמר את ה"תהדיה", כולל אולי תוך פיקוח הדוק יותר על גורמי סיכון אלימים שונים), עשוי ליטול את עוקץ ה"סיכון" כי ישראל תפעיל כוח בכדי לשבש את התהליך. האילוצים הקיימים על הפלסטינים עשויים להתקהות משהו גם סביב מאמצי ישראל לעיצוב גבולותיה החדשים: אם ממשלת אולמרט תעשה כפי שהיא מבטיחה - לקבלתם על ידי הקהילה הבינלאומית, התוואי שלהם לא יכול יהיה להיות מרוחק מאד מקווי 67', שכן אחרת הם לא יתקבלו בעולם כלגיטימיים. אל נתפלא אם גושי ההתנחלויות יצטמצמו, אם נוותר על האחיזה בבקעת הירדן, אם פתרון סוגיית ירושלים יצטייר באופן שונה מהמופיע היום במצע "קדימה" ואם רעיון החיבור של מעלה אדומים לירושלים יתפוגג ויתאדה במרוצת הזמן.

במידה וכך יקרה ואם ישראל תידרש על ידי שועי עולם להציב אלטרנטיבה אטרקטיבית ושוות דונמים להחלפת מעט השטחים הפלסטינים שיוותרו בריבונותה, עשויה גם נקודת המבט של ה"חמאס" להשתנות. מציאות כזו מתקרבת לדרישת הבסיס של התנועה לדיאלוג מדיני עם ישראל, אפילו וזה יביא רק ל"הודנה" ארוכת ימים ולא להסכם מהסוג לו ישראל מצפה מאז ימי אוסלו. מנקודת המבט הפרקטית של אזרחי ישראל שואפי הביטחון והשקט, לא בטוח מה ראוי יותר: הסכם שאינו הסכם עם ממשלה לאומית של הפת"ח, שגרר אלפי הרוגים בשני הצדדים, או "הודנה" שאינה הסכם, אך מאפשרת מעשית שקט לאורך זמן. למי אכפת כיצד קוראים לזה ומי עומד מאחרי הדברים, ובלבד שיהיה כאן שקט, גם אם אינו סופי ומוחלט.

מי ייתן ולא נגיע לכך ואפשר יהיה להגיע להסדר דו צדדי מוסכם בהדברות. אך אם לא כך יקרה, יתכן שהמציאות בכל זאת מגלמת הזדמנות חיובית אחרת. והנה, כמה משונה ומפתיע, חזרנו להסכמות יריחו בדלת האחורית...

 

תא"ל (מיל) ד"ר יוסי בן ארי הוא המנהל השותף של המחלקה האסטרטגית של IPCRI