|
|
מתי כל זה ייגמר?
אנו מתעוררים מדי בוקר לחדשות על עוד מוות, עוד הרג, עוד קורבנות ועוד משפחות שכולות: לפעמים שלנו, לעתים קרובות יותר שלהם. הדמעות שלנו, הדמעות שלהם; הכאב שלנו, הכאב שלהם. אנו נלחמים על מולדתנו, הם על שלהם. המטרה שלנו צודקת, אנו אומרים. הם אומרים שגם שלהם צודקת. יש לנו הצבא הכי מוסרי בעולם. הם רוצחים שדם על ידיהם, אנחנו אומרים. הם אומרים שאנו הורגים הרבה יותר נשים וילדים חפים מפשע מכפי שהם הרגו אי-פעם. אנו בוכים על ילדינו. גם הם בוכים על ילדיהם.
המוות מייסר את הלב היהודי באותה מידה שהוא מייסר לב פלסטיני. כולנו נושאים איתנו את הטראומות שלנו, וכל אחד ואחד מאיתנו, יהודי כערבי, הוא קורבן של הסכסוך הזה, הנושא עמוק בקרבו את טראומת המלחמה. הסכסוך הזה לא הותיר איש נקי מכאב. כבר מאה שנה אנו הורגים זה את זה על פיסה של הארץ הזו, על פיסת שלום ושלווה. הכאב שלנו סימא את עינינו, וכאבם סימא את עיניהם.
איננו מאמינים שהם כמהים לשלום כמונו. איננו מאמינים שהם רוצים שלום, כמונו. הם לא רוצים שהילדים שלהם ישחקו בגנים בסופי-שבוע שטופי שמש. הם משתוקקים להרוג אותנו, לזרוק אותנו לים, למחוק אותנו מהמפה. זה מה שאנחנו רואים כשאנו מביטים בהם: הם שונים מאיתנו.
כשהם מביטים בנו, הם רואים בנו בדיוק מה שאנו רואים בהם. אויבים. אויבים אכזריים שהורגים בלי מצפון. למתים אין שמות מבחינת הצד האחר. אין להם משפחות, אין דמעות, אין אבלים הנותרים מאחור, מתגעגעים, מחכים, בוכים, זוכרים. העיתונים שלנו, העיתונים שלהם – שני מתים, נהרגו על-ידי האויב. בן 15 נהרג בתאונה. קסאם הרג שני ילדים. אין שמות, אין עניין.
שיטת עין תחת עין, אמר לנו גנדי, רק הופכת המון אנשים לעיוורים. הכאב שלנו והכאב שלהם מייצרים המון נשמות פצועות. המטרה שלנו צודקת, אין ספק; אבל גם שלהם. הכמיהה שלנו להיות עם חופשי בארצנו אינה שונה משלהם. אין לנו ארץ אחרת; זה ביתנו היחידי. גם להם אין ארץ אחרת; גם הם אינם רצויים בארצות אחרות, רק בשלהם.
לעולם לא נהיה עם חופשי בארצנו עד שגם הם יהיו עם חופשי בארצם. אנו שלובים זה בזה, קשורים לארץ הזו שגבתה יותר מדי מדמנו ויותר מדי מדמם.
הגיע הזמן להפריח את המדבר - לא בדם, לא בדמעות, אלא באהבה המשותפת שלהם ושלנו לארץ הזו. אהבתנו לישראל אינה עזה מאהבתם לפלסטין. שירינו לציון מתנגנים במחשבותינו ובליבנו בדיוק כשם ששיריהם ל'בילדי' מתנגנים בשלהם.
אנו נטועים בהיסטוריה שלנו. מספרים שוב ושוב את סיפורי הגבורה. עורכים את הטקסים שלנו, מדליקים את הנרות שלנו, שרים את השירים שלנו. אנו בוכים ואנו זוכרים. אנו נצמדים למסכי הטלוויזיה בימי הזיכרון שלנו. ימי זיכרון רבים כל-כך. טקסים רבים כל-כך. היסטוריה רבה כל-כך. כל-כך הרבה דברים לזכור.
ילדי לא רוצים ללכת לבית-הספר - "היום יש רק טקסים" – הם אומרים. ואני מסביר: "אין בררה. אתם תלכו לבית-הספר. הטקסים חשובים, ואין על מה להתווכח."
אחרי הצפירה בערב, כשאנו עומדים ליד המכונית שלנו בדרך הביתה, בדרך חזרה לירושלים, בני אומר: "אני אלך לבית-ספר. אני מבין."
יש לנו מדינה משלנו. אנו ניעורים מאבלנו לחגוג את השחרור, את הניצחון, את ישראל. מאז שאני זוכר את עצמי, אני חש צמרמורת בעמוד השדרה שלי כשאני שר 'התקווה'. זו הרגשה שאיני מסוגל להסביר. זו ההרגשה שיש לי כשאני רואה את קו החוף מחלון המטוס לאחר נסיעה ארוכה הביתה. אני רואה את הדגל, את הפסים הכחולים ואת המגן-דוד, ואני בבית.
שנים אני טס הביתה עם עמיתים פלסטיניים, ותמיד אני תוהה מה עובר בראשם כשהם רואים את אותו קו החוף. גם הם חוזרים הביתה, הביתה לפלסטין. אבל בטרם יגיעו לשם, בטרם יגיעו הביתה, יהיה עליהם להתמודד עם השוטר, עם איש הביטחון, עם הבדיקות, השאלות, המחסום, החיילים, כל המכשולים שבדרך. רק אז יוכלו להרגיש שהגיעו לסוף מסעם.
איננו רוצים אותם כאן, והם לא רוצים אותנו, אבל אנחנו כאן לתמיד, וגם הם. איש לא יעזוב את הארץ הזו ואיש לא יצליח להכריח את האחר לעזבה. כולנו יודעים זאת. העולם כולו יודע זאת. הסכמנו לחלק את הארץ. גם הם הסכימו לכך. בעבר תבענו 100%, אך גם הם גם אנחנו מוכנים לקבל פחות. הם דורשים 22% מהארץ ומסכימים שנחזיק ב- 78%. אנחנו רוצים יותר, הם רוצים יותר, אבל כולנו יכולים לחיות עם החלוקה הזו של 78-22. זו הנוסחה לשלום, זו הנוסחה שתאפשר לנו להותיר מאחורינו את ההיסטוריה. לא, לא נשכח, ולא, הם לא ישכחו. הכאב שלנו, הצער שלנו, המאבק שלנו, המלחמה שלנו, יחיו לעד. וכך גם שלהם.
כיצד נוכל לשכנע אותם שאנו באמת רוצים שלום, כיצד ישכנעו הם אותנו? כיצד נשים כולנו קץ לכל הצער והכאב? כיצד נכיר כל אחד בכאב ובצער של הצד האחר?
אולי זה יקרה רק כאשר נחגוג זה את חירותו של זה.
###
גרשון בסקין הוא מנכ"ל-שותף במרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ולמידע (www.ipcri.org). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org
פורסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 24 באפריל 2007, www.jpost.com
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.