שירות החדשות של Common Ground למזרח-התיכון - המזרח-התיכון
 



 

רוב מוסרי למען השלום

מאת גרשון בסקין

17 מרץ 2008

ירושלים נדמה שכמעט בלתי-אפשרי להגיע להסכם שלום עד סוף השנה. האלימות והזעם ברחובות, בישראל וגם בפלסטין, שוב במלוא התנופה. ישראל הרגה יותר ממאה פלסטינים ב"מבצע" האחרון בעזה יותר ממחציתם אזרחים. החגיגות של הפלסטינים בעזה לאחר הפיגוע הרצחני במרכז הרב והמוני הישראלים הקוראים "מוות לערבים" שוב מוכיחים שלא למדנו הרבה. היהודים והערבים הורגים זה את זה בגלל הארץ הזו כבר מאה שנה. הקריאות לנקם משני הצדדים ממשיכות להזין את המעגל המזוויע של מוות והרס. רבים ממנהיגנו הפוליטיים, משני הצדדים, נוהים אחר תגובת ההמון הקוראת לעוד מוות, עוד דם, עוד נקם. כמה משפחות נוספות צריכות לקבור את יקיריהן בטרם נתעורר כולנו ונבין שזה מוכרח להיגמר? למרבה המזל, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הגיב לגל האלימות האחרון באופן חיובי ואמר: "למרות הנסיבות שאנו חיים בהן ולמרות כל ההתקפות שאנו חווים, אנו מתעקשים על השלום. אין דרך אחרת."

מנהיגי ישראל לא התבטאו באופן מפורש כל-כך. זה מצער ביותר. המנהיגים בשני הצדדים צריכים להשמיע את קול המוסר, המכיר בעובדה שהאלימות ההדדית תימשך כל עוד אין הסכם פוליטי להפסקת הסכסוך.

בלתי נתפס בעיני, שאנשים בשני הצדדים אמנם מאמינים שהדרך להפסקת האלימות בצד האחר היא להפעיל נגדו עוד כוח ולגרום לו עוד סבל. כיצד יכול אדם רציונלי להאמין, שאם נהרוג יותר מ"הם" הם פשוט ייכנעו? האם אנו היינו נכנעים? אם ימשיכו הפלסטינים להרוג בנו בסיטונות, האם נשקול לוותר על הזכויות שלנו? האם נניח לנשקנו ונוותר על זכותנו לחירות, לחופש, לריבונות ולצדק משום שאנו סופגים אבדות?

הפלסטינים אינם שונים מאיתנו בכל הנוגע לכבוד הלאומי שלהם, לחלומות הריבונות שלהם ולתביעותיהם לצדק. אילו כבשו אותנו ושללו מאיתנו את חירותנו, האם היינו מניחים את נשקנו? האם היינו מפתחים אסטרטגיות לא-אלימות? אני בספק.

לא, לא קל להגיע לסיום מוסכם של הסכסוך בן מאה השנים. שתי המערכות הפוליטיות כה חלשות, מפוצלות ולא-תפקודיות שכמעט בלתי-אפשרי למנהיגים הפוליטיים למצוא את האומץ הדרוש למינימום הוויתורים שנחוץ כדי להניב הסכם.

עושה רושם שבמערכות הפוליטיות השסועות שלנו, אלה המחבלים בשלום בשני הצדדים נהנים מכוח רב יותר להרוס מאשר כוחם של המנהיגים לנהל משא ומתן. הזעקה הציבורית לנקמה היא המזון שממריץ את הגורמים האלה. למנהיגים כמעט ואין תמיכה. הם צריכים לעמוד בפני שטף הציניות ותחושת הייאוש האמיתית מכל סיכוי לשלום.

ואולם, אפשר להגיע להסכם שלום. אי-אפשר להגיע להסכם כזה בשום פורום ציבורי. אי-אפשר להגיע להסכם על-ידי משא ומתן על כל אחד מהנושאים בנפרד. אי-אפשר לנתק את שאלת ירושלים משאלות הנוגעות לגבולות, לפליטים, לביטחון או אפילו ליחסים הכלכליים. כל הנושאים שזורים ותלויים אלה באלה. ההסכם יהיה עסקת חבילה עם חילופים בנושאים השונים. הוא יציע לכל צד לפחות מינימום של מה שמוגדר כאינטרסים האסטרטגיים והבטחוניים העיקריים שלו. חיוני ששני הצדדים ירגישו כי השיגו את המרב האפשרי. חיוני ששני הצדדים ירגישו כי השיגו לעמם מידה כלשהי של צדק. שני הצדדים גם יצטרכו לשווק את ההסכם לציבור שלהם במתכונת כלשהי של תהליך דמוקרטי.

אילו הייתי חבר ההנהגה הישראלית הייתי מנהל משא ומתן חשאי מאז 2007. הייתי מערב בשיחות האלה רק את אנשי הסוד הקרובים ביותר שלי. ברור לי שאילו נודע אפילו שמץ מהוויתורים העומדים על הפרק הקואליציה היתה קורסת, הבחירות היו מתקיימות באווירה הפוליטית הנוכחית, ומנהיג האופוזיציה בנימין נתניהו והימין היו עולים לשלטון ומובילים אותנו לעוד מוות וחורבן.

הייתי מבין שעלי לחכות עד סוף השנה שקיבלנו במתנה מהנשיא ג'ורג' ו. בוש ופסגת אנאפוליס שלו. הייתי מנצל כל יום ויום בימים הנותרים כדי לייצר את ההסכם האפשרי הטוב ביותר.

הייתי מסכים אפילו להפסקת-אש של שנה עם החמאס, שהיתה מספקת את השקט הנחוץ למשא ומתן. הפסקת-אש תשים קץ לאש הטילים בדרום. וכן, היא תגביל את יכולתנו להגיב תגובה צבאית לסכנות ולאיומים הפוטנציאלים בעזה ובגדה המערבית. היא תדרוש מאיתנו להגביר באופן משמעותי את שיתוף הפעולה הביטחוני ואפילו המודיעיני שלנו עם כוחות הביטחון של עבאס (וזה רצוי לנו בכל מקרה.)

לשם כך עלינו להבין שהחמאס ימשיך להבריח נשק לעזה, ולכן הכרחי להגביר את שיתוף הפעולה שלנו עם מצרים כדי להרוס את המנהרות. משמעות הדבר שעלינו לשים קץ לאחיזת החנק שלנו בעזה בשנה הקרובה. הפסקת-האש לא תוכל להתקיים אם תושבי עזה ימשיכו להרגיש שהם נתונים במצור ואם יביאו את המגזר הפרטי שם לפשיטת רגל מוחלטת.

הייתי יודע שברגע שיהיה לי הסכם ביד אקרא לבחירות חדשות בישראל. הייתי משוכנע שהרוב המכריע של הישראלים יתמוך בהסכם. הייתי יודע זאת כי הרוב הדומם של הישראלים רוצה חיים ושלום. הייתי מקווה שגם עבאס ינהיג בפלסטין הליך דמוקרטי לאישור ההסכם, אשר גם אם יהיה מוגבל לגדה המערבית יניב רוב מוסרי משמעותי מספיק כדי להוכיח שהעם הפלסטיני תומך גם הוא בשלום. הייתי מבין שיישום ההסכם ייפרש על-פני כמה שנים ושינוי במצב הפוליטי בעזה יאפשר ליישם אותו גם שם.

הייתי מבין שעלינו לפעול יחד כדי ליצור בשטח תנאים שיאפשרו שיפורים משמעותיים בחיי היומיום של הפלסטינים. אם תנאי הביטחון לא יאפשרו לפרק מייד מחסומים רבים, הייתי פועל יחד עם הפלסטינים כדי להעביר לידיהם את השליטה האזרחית והמנהלית על כל שטח שיחדל להיות חלק מישראל, לרבות רוב מה שמוכר כשטח "סי." במצב כזה, ישראל לא היתה צריכה להמשיך לשלוט בתכנון ובבנייה ברוב הגדה המערבית. הייתי מבין שבידי המפתח לפתוח בפני הפלסטינים והישראלים דלתות רבות של תקווה.

לא, לא הייתי מסוגל לעשות את זה לבדי, אבל למזלי הייתי עובד יחד עם שותף, הנשיא עבאס, הממשיך להוכיח מחויבות ואומץ להוביל את עמו לשלום; והייתי עומד בראש זקוף, בידיעה שגם לי האומץ והמחויבות המוסרית להוביל את עם ישראל.

###

גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף של מרכז ישראל-פלסטין למחקר ולמידע (www.ipcri.org). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות של "קומון גראונד" (CGNews) ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם ב"ג'רוזלם פוסט" ב- 10 במרץ 2008, www.jpost.com
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.