שירות החדשות "קומון גראונד-מזרח תיכון" - מזרח תיכון
 

12 אוקטובר 2009

ירושלים- האם יש עדיין מישהו שמאמין ששלום על בסיס משא מתן בין הישראלים לפלסטינים אפשרי? אומנם אנו נמצאים בארץ של ניסים, אך הבה נשאר מציאותיים.
בעוד סקרי דעת קהל פלסטינים וישראלים כאחד מוכיחים כי הרוב הגדול בקרב שני העמים רוצה שלום, הוא, אותו הרוב, מטיל ספק בדבר מציאותו של שותף אמיתי בצד השני המעוניין בשלום. מבחינה אובייקטיבית, אין לאף צד סיבה לבטוח בצד השני. שני הצדדים מפרים באופן שיטתי כל הסכם עליו הם חותמים.

החברה הישראלית איבדה את אמונה בשלום וכבר לא חולמת ל"קפוץ לדמשק לנגב חומוס". הישראלים לא מעונינים לבקר בקהיר או בעמאן ולא איכפת להם במיוחד אם המצרים או הירדנים יבקרו בישראל.

הישראלים כבר לא מאמינים שויתור על שטחים יביא שלום. הציבור הישראלי פירש את תוצאותיו של רעיון ה"שלום תמורת שטחים" בנסיגת צה"ל מהגדה המערבית והקמתה של הרשות הפלסטינית ברשות יאסר ערפאת.אותה רשות שמאוחר יותר תקפה את ישראל תוך שימוש בנשק שסופק לה על ידי ישראל.

בעזה, ממנה נסוגו נסיגה מלאה, הישראלים קיבלו בתמורה טילי קאסם. השאלה אם תפיסה זו משקפת את המציאות אינה רלוונטית. זוהי הדרך בה רואה חלק רחב בציבור הישראלי את המציאות.

הפלסטינים, מצידם, האמינו שתהיה בידם שליטה על למעלה מ – 90 אחוזים משטח הגדה המערבית עוד לפני תחילת הדיונים על גבולות הקבע, ירושלים והפליטים. הם האמינו שהם יחושו בפירותיה של צמיחה כלכלית. במקום שיגשוג הביאו איתם הסכמי אוסלו משטר של תעודות, מחסומים וסגרים אשר כיווצו את הכלכלה הפלסטינית יום אחרי יום. הפלסטינים האמינו כי מפעל ההתנחלויות על אדמתם יפסק וייסוג: אולם מאז הסכמי אוסלו הם היו עדים לגידול של 100 אחוזים באוכלוסיית המתנחלים. הפלסטינים לא דימינו אז שבחלוף 16 שנים, הכיבוש הישראלי יהיה חזק ומדכא כפי שהוא היום.

תהליך השלום רצוף באגדות. אחת מהאגדות השכיחות ביותר היא שהישראלים הציעו לפלסטינים הכל אך הם דחו את הנדיבות הישראלית.

הגרסה האחרונה לאגדה זו עוסקת בהצעת אולמרט למוחמד עבאס. דווח שבפגישתם האחרונה לפני סיום כהונתו של אולמרט, אולמרט הציע לעבאס 100 אחוז מהשטחים שבמחלוקות (באמצעות נסיגה או חילופי שטחים), שליטה מוסלמית על מתחם הר הבית (עם ריבונות ישראלית בכותל המערבי וברובע היהודי), ואפילו את חזרתם של 5,000 פליטים תחת המטריה של איחוד משפחות- ומוחמד עבאס דחה הכל בטוענה כי הפערים עדיין נותרו גדולים. העובדה המדהימה היא כי בשעה שהציבור הישראלי מתייחס אל אולמרט כאל אדם שאינו מחויב לאמת (בלשון המעטה), בנושא זה הוא נותן בדברי אולמרט אמון מוחלט.

האמת הינה אחרת. לאורך כל הדיונים, אולמרט סירב לעלות את הצעותיו אלו על הכתב. למעשה, לא היו כלל דיונים שיטתיים ומפורטים בנושא.
בפגישתו האחרונה עם עבאס העלה אולמרט הצעה בעל-פה ועבאס נדרש לסכם בעצמו את עיקרי הדברים. אולמרט אומנם הציג מפה, ואפשר לעבאס לבחון אותה במשך מספר דקות, אך לאחר מכן הוא לקח אותה חזרה אליו. כאשר עבאס חזר לרמאאלה ותדרך את צוותו על תוכן הפגישה, הוא נאלץ לשרטט את המפה מזיכרונו.

בנוסף לחוסר הרצינות באופן ניהול השיחות, הצעתו של אולמרט כללה את המשך השליטה הישראלית על הגבולות החיצוניים של המדינה הפלסטינית והגבלות נוספות על הריבונות הפלסטינית, הגבלות שאף תנועת שיחרור לאומית לא היתה מקבלת.
עתה מסרב נתניהו להתחיל את המשא מתן במקום בו הפסיק אולמרט. הוא מתעקש על המשך הבניה בהתנחלויות ומתעלם ממחויבותה של ישראל למפת הדרכים. הוא דורש מהפלסטינים לשבת אל שולחן המשא מתן ללא דרישות מוקדמות. במצב הנוכחי אין באפשרותו של עבאס להסכים לתנאים אלו.

נותרנו אם כן, עם ממשלה ישראלית שאין בכוונתה לדון ולקדם תוכנית שלום אמיתית המבוססת על סיום הכיבוש והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל.
נותרה חצי הכוס המלאה: הרשות הפלסטינית מבססת שלטון מוצלח ביותר בגדה המערבית (למרות שעדין אין בידי שליטה, או תוכנית אסטרטגית לקבלת השליטה, בעזה). כמו כן, הנשיא הפלסטיני מתכנן ומקדם בהצלחה תוכנית להקמת מדינה פלסטינית דה-פקטו בגדה המערבית, בתקווה שבעתיד גם רצועת עזה תהיה חלקה ממנה.

תוכניתו של סאלם פיאד נמנית על התוכניות החיוביות ביותר בזמן האחרון. ישראל טענה תמיד, בדיבורים ובדוגמאות היסטוריות, כי על הפלסטינים לבנות את מדינתם תוך כדי לקיחת אחריות על חייהם. ישראל טענה כי עליהם לבנות בעצמם את מוסדותיהם ולהוכיח לעולם ולעצמם שהם ראויים לעצמאות ושאין בכוונתם ליפול כנטל על הכל. המדינה הפלסטינית אינה יכולה להיות מדינה נכשלת. משמע, על המוסדות הפוליטיים-אזרחיים- הרשות המבצעת- לשלוט בצורה מלאה בצבא ובכוחות החמושים. את זה בדיוק מבצע פיאד, ובהצלחה מרובה.

מאז יומו הראשון בתפקיד הבין פיאד (בתמיכתו המלאה של עבאס) שביטחונו של העם הפלסטיני קשור באופן ישיר לביטחון ישראל.
צעדים פלסטינים חד-צדדיים הינם כעת הדרך הטובה ביותר להתקדם. תוכנית דו-שנתית לכינון מדינה פלסטינית, המדגימה בהצלחה את הנחישות הפלסטינית לעצמאות ולשלום, היא כנראה הדרך הטובה ביותר לשכנע את הציבור הישראלי שעליו לאפשר לפלסטינים לזכות בחופש. תוכנית זו זוכה בתמיכתם וסיועם של אובמה והקוורטט. כאשר תוצג כאפשרות לשלום אמת, תתרחק דעת הקהל בישראל מתמיכה בעמדות שמייצג נתניהו, והציבור הישראלי יבין כי כל דרך אחרת לסיום הסכסוך היא גרועה בהרבה.

###

* גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף של אפקרי (ipcri) מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע, www.ipcri.org.
מאמר זה הופיע בג'רוזלם פוסט והופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד באישור הכותב והג'רוזלם פוסט.
מקור: הג'רוזלם פוסט, 29 בספטמבר 2009
www.jpost.com

הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.