מדינת ישראל במגננה. בחודש הבא, בהפגנות ובקריאות להטיל עליה חרם, יציינו ארגונים פרו-פלסטיניים בכל רחבי תבל 40 שנה לכיבוש. התנועה האנטי-ציונית הולכת וצוברת תאוצה. העולם כולו נגד הכיבוש. החדשות הטובות הן, שגם מדינת ישראל נגד הכיבוש - עמה וממשלתה רוצים שלום עם העם הפלסטיני, על בסיס "שתי מדינות לשני עמים". על במת האו"ם בספטמבר 2005, אמר ראש הממשלה שרון: "לעם הפלסטיני זכות לחירות לאומית במדינה ריבונית משלו". אסטרטגיית ההסברה הישראלית צריכה להישען על העמדה הזו - מדינת ישראל רוצה לסיים את הכיבוש; היא רוצה שלום ומוכנה לקחת סיכונים על מנת להגיע אליו.

ברור כי אין טעם לחתום על הסכם שלום, כשאין לממשלה הפלסטינית כל יכולת לממשו. והממשלה הפלסטינית מפולגת, מורכבת בעיקר מתנועה איסלאמית קיצונית הרוצה בהשמדת ישראל, ומסרבת למלא אחר תנאיה של הקהילה הבינלאומית. הנשיא הפלסטיני רוצה להתקדם לשלום, אבל אינו יכול. כיצד אפשר להתקדם עם הפלסטינים, אם הם אינם מסוגלים להשליט סדר בביתם הם? הרי אנחנו רוצים, אבל אין פרטנר...

המצב הזה של היעדר פרטנר היה מאוד נוח לראשי הממשלה ברק ושרון, שדגלו בהפרדה מוחלטת שלנו מהפלסטינים. אולם גם היום ממשיכים לומר כי אין פרטנר. אבו-מאזן אכן חלש, אך במקום לחזור ולומר זאת כאילו ידה של מדינת ישראל לא הייתה בהחלשתו, רצוי שנבין במהרה כי חולשתו אינה משרתת אותנו, וכי מעשיה של ישראל רק מחלישים עוד את מעמדו ההולך ונשחק בלא הרף.

לראיה - המצב ברצועת עזה: ישראל טוענת כי לאבו-מאזן עשרות-אלפי שוטרים במדים, שאינם מצליחים לשים קץ לירי הקסאמים. האמנם? נאמניו אינם מקבלים משכורת באופן סדיר כבר יותר משנה. המערכת השלטונית של הרשות קרסה מזמן. תושבי הרצועה חיים בלי שום ביטחון אישי או סוציאלי. אין לפניהם אופק, לא פוליטי וכמובן לא כלכלי. גורמים קיצוניים משלמים 250 שקלים לכל נער המוכן לירות קסאם לעבר ישראל. ההברחות בעזה, ולא רק של כלי-נשק, מפרנסות כיום רבים וטובים. חטיפות תמורת כסף הן מעשה שתושבי הרצועה כמעט התרגלו אליו. אין דין ואין דיין. מיליציות פרטיות מוקמות מדי יום ביומו. אולי ישראל אינה נושאת באחריות ישירה למצב זה, אך הוא ודאי תוצאה ישירה של מדיניותה. אובדן השליטה המוחלטת של הרשות בעזה מסכן את אחיזתה גם בגדה. בדומה, החלשתו של הזרם המתון הלא-דתי בחברה הפלסטינית מחזקת את הזרם האיסלאמי הקיצוני לא רק בפלסטין, אלא באזור כולו.

הסוהרים של כלא עזה

מה הם הגורמים המסייעים להתעצמות הכאוס? ישראל מחזיקה ביותר מ-600 מיליון דולר השייכים לעם הפלסטיני. החוב של הממשלה הפלסטינית לסקטור הפרטי הפלסטיני הוא כמיליארד דולר. במצב זה, הסקטור הפרטי אינו מסוגל לתרום לייצוב המצב. חלק מהקהילה הבינלאומית התחיל להזרים כספי סיוע לפלסטינים באמצעות משרדו של אבו-מאזן תחת פיקוחו של שר האוצר סלאם פיאד. בכירים באוצר הישראלי ובמשרדי החוץ והביטחון אומרים כי על פיאד אפשר לסמוך. מדוע ישראל אינה מעבירה באותה דרך את הכסף בו היא מחזיקה? הזרמה של 600 מיליון דולר למשק הפלסטיני הייתה משפיעה באופן חיובי ומיידי על המצב העגום, והייתה מסייעת רבות לחיזוק הנשיא וכוחותיו המתונים.

במקום זאת, צה"ל והשב"כ עסוקים בהפחדת הציבור בישראל על מנת להכינו לכאורה למערכה צבאית נוספת חסרת תועלת בעזה. מספרים לנו כי מסוכן ליישם את תוכניתו של הגנרל האמריקני דייטון לשיפור המצב הכלכלי בשטחים באמצעות הקלות על התנועה שם, בטענה שהיא תגביר את הטרור. עוד טוענים כי פתיחת הציר בין עזה לגדה, גם אם בפיקוח ישראלי, תאפשר העברת טכנולוגיות - כאילו אין אפשרות להעביר את המידע הזה בדוא"ל. פוחדים כביכול מהעברת אמצעי לחימה בשיירות של משאיות - והרי כל משאית היוצאת מעזה עוברת בידוק ביטחוני קפדני ומקיף. האין אנו סומכים על הבידוק הזה, הנחשב בעולם לחודרני ביותר שקיים? מדוע אין אנחנו מאשרים ומבצעים? אולי בכל זאת אנחנו מעדיפים את הנדל"ן והשליטה על עם אחר, על פני סיום הכיבוש?

במקום לשים קץ לשליטתנו על העם הפלסטיני, אנחנו ממציאים פטנטים של "להרגיש בלי ולהישאר עם": התנתקות חד-צדדית, למשל; "אנחנו כאן - הם שם"; דרכים עוקפות יישובים פלסטיניים, כדי שמתנחלים יוכלו לנסוע בארץ ההתנחלויות כאילו אין בה ערבים; צירי תנועה ליהודים בלבד; גדרות ביטחון, שהן בעצם חומות ומכשולים של הפרדה המאפשרים את המשך השליטה. בינתיים, אנחנו כאן - ואנחנו גם שם. וגם הם.

האם מישהו באמת מאמין כי הפלסטינים ישלימו עם שוד הקרקעות הגדול המתקיים בצל החומות? האם מישהו חושב שהעולם יקבל את כליאתם של מיליונים במחנות מעצר גדולים, כמו הרצועה וחלקים הולכים וגדלים של הגדה? נכון שישראל עזבה את עזה, אבל הכיבוש שם נמשך. ישראל עדיין שולטת שליטה מלאה על הגבולות החיצוניים. כאשר רוצים - פותחים, כאשר רוצים - סוגרים. הפקחים האירופים ברפיח חסרי אונים אל מול ההפרה הבוטה של ישראל את ההסכם. מאז הפעלת המעבר בין עזה למצרים, הגבול פתוח כ-30% מהזמן המוסכם, ובכך כמיליון וחצי פלסטינים ממשיכים להיות כלואים באחד השטחים הצפופים בתבל.

לשפר את המוצר הנמכר

כיצד נצליח למכור לעולם שאנחנו באמת רוצים לסיים את הכיבוש, שאנחנו באמת רוצים שלום? שמעון פרס עדיין מדבר על הרצון שלנו לראות שכנים שבעים. על מי הוא עובד? החיים של העם הפלסטיני הם גיהינום עלי אדמות. אמנם אין אנו נושאים במלוא האחריות למצבם, הם עצמם נושאים בחלק לא קטן מהאשמה לסבלם הם; אבל אין קביעה זו פוטרת אותנו מכל אחריות.

מה עלינו לעשות? אנחנו צריכים להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית. אמנם חבריה לא הצטרפו לחובבי ציון, אך יש בה די מרחב כדי שנוכל לקיים איתה מגע ולקדם אינטרסים ישראליים. יש לשחרר

ומיד את הכספים השייכים לעם הפלסטיני ולהעבירם לאוצר הרשות. יש לבצע באופן מלא את תוכניתו של הגנרל דייטון. יש לפתוח מחדש ובאופן מלא את מעבר רפיח למצרים. יש לאפשר לפלסטינים להקים מעבר סחורות ברפיח, כתחליף לתלות המוחלטת שלהם במעבר דרך ישראל. יש להצהיר כי מדינת ישראל מקבלת את יוזמת השלום הערבית כבסיס לחידוש המשא-ומתן. יש להצהיר כי המשא-ומתן יתחיל מאשרור מתווה קלינטון, הממתן את היוזמה הערבית באמצעות הרעיון של חילופי שטחים במקום היצמדות לגבולות 67'. יש להצהיר כי כל שיפור בתפקוד הביטחוני של הרשות הפלסטינית יזכה בהיערכות ביטחונית ישראלית מחוץ לערים ולכפרים, כולל הסרת המחסומים.

אם מדינת ישראל אכן רוצה שלום ובאמת שואפת לסיים את הכיבוש, יש הרבה מעשים שביכולתה לעשות בכיוון הזה, במקום להצהיר חדשות לבקרים כי אין לנו פרטנר. אם אנחנו באמת רוצים לשפר את ההסברה שלנו, הדרך היחידה לעשות כן היא בשיפור המוצר שאנחנו מנסים למכור. אין מקום לעוד ספין. היוזמה הערבית; אבו-מאזן כנשיא; הימין הישראלי, היושב ברובו על ספסלי האופוזיציה; והתמיכה של רוב הציבור בארץ ברעיון השלום - כל אלה תנאים שלא יחזרו. אסור לנו להחמיצם.

הכותב הוא המנהל המשותף של מכון איפקר"י - מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע