שירות החדשות "קומון גראונד-מזרח תיכון" - מזרח תיכון
 

19 אפריל 2010

ירושלים – אחוז גדול ניכר מהידע על הסכסוך הישראלי פלסטיני נוצר על ידי חזרה מתמדת על אותן טענות יסוד שמשרתות את הצידוקים של כל אחד מהצדדים. מעטים מדי מאיתנו טורחים לשקול את האפשרות שיש אולי פרשנות אחרת למציאות. אם כך, יתכן שגם הטיעונים שלנו אינם הגרסה הבלעדית לאמת.

אני כותב מאמר זה על בסיס של שתי כתבות שהופיעו בעיתון זה. הראשון, מאמר שכותרתו "שיחות הקרבה? זאת התחלה" מה- 4 במרץ, ומאמר מאת בן דרור ימיני בשם "מכה אנושה לשלום" מה- 7 באפריל. שני המאמרים מלאים באותן הטענות השגורות עלל תהליך השלום, טענות שהפכו להיות אבני היסוד של המחשבה הפופולארית הישראלית. אני מבקש להציב סימן שאלה לידן.

המאמר מה- 4 במרץ מציין: "... כי הפעם הפלסטינים ישלימו עם קיומה של ישראל וינהלו משא ומתן להסדר בר קיימא בהתאם... זוהי עובדה ידועה כי הפלסטינים מעולם לא הכירו באמת בישראל." נכון? למען האמת לא. אפילו בועידה הלאומית הפלסטינית בנובמבר 1988 אש"ף קיבל את פתרון שתי המדינות כבחירתו האסטרטגית, תוך השלמה עם העובדה כי פלסטין תוקם על 22 אחוזים בלבד מהשטח שבין הנהר לים. ב- 13 לספטמבר 1993 יאסר ערפאת החליפו מכתבים של הכרה הדדית עם ראש הממשלה יצחק רבין. ערפאת אמר: "אש"ף מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון".
בתמורה רבין כתב לערפאת כי "ממשלת ישראל החליטה להכיר באש"ף כנציגת העם הפלסטיני, ותפתח במו"מ עם אש"ף במסגרת תהליך השלום במזרח התיכון" (לא מעשה מאוזן של הדדיות, אנו קיבלנו הכרה במדינה שלנו והם זכו להכרה במנהיגות שלהם).

עורכי הג'וזלם פוסט ובן דרור ימיני יטענו ודאי כי הפלסטינים לא הכירו מעולם בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא רק בקיומה של ישראל. זה אולי נכון, אבל עד ועידת אנאפוליס בנובמבר 2007 מעולם לא היתה דרישה ישראלית כי הפלסטינים יכירו ביהדותה של ישראל. ישראל גם לא דרשה הכרה כזו מאף מדינה אחרת שיש לנו יחסים דיפלומטיים איתה, אפילו לא מצרים או ירדן.

רוב הפלסטינים רואים בדרישה זו משוכה חדשה מעליה הם נדרשים לדלג בעוד שהם לא קיבלו שום הכרה ישראלית בזכויות הלאומיות שלהם. הם גם רואים בו תכסיס שנועד להסיר את סוגיית הפליטים משולחן המו"מ ואמצעי לאפשר לתוכניות של אביגדור ליברמן ודומיו לגרש את הפלסטינים אזרחי ישראל שחיים על אדמתם במשך דורות.

כמובן שזה יהיה נחמד אם הפלסטינים יכירו בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זה ישמח אותי באופן אישי, בייחוד אם נוכל לומר כי זוהי מדינת הלאום של העם היהודי ושל כל אזרחיה, אבל אני יכול גם לחיות בשלום עם זה שהעם הפלסטיני מסתפק בהכרה בישראל ופלסטין כשכנות החיות זו לצד זו בשלום. יהדותה של ישראל תקבע על ידי היהודים הישראלים ולא על ידי הפלסטינים.

שתי הכתבות מתייחסות בפירוט לסירובם של הפלסטינים לקבל את הצעתו "הנדיבה" של אהוד ברק בקמפ דייוויד ביולי 2000. בנקודה זו הייתי רוצה להשתמש בכלים של חשיבה רציונאלית פשוטה ולאחר מכן להציג כמה עובדות על מה שהוצע באמת.

קמפ דיוויד כונס לאחר שברק דרש מביל קלינטון לכנס מפגש פסגה של המנהיגים. במפגש הפסגה שערך שבועיים, ברק סירב למעשה לשאת ולתת ישירות עם ערפאת, ולא נעשה שום משא ומתן ישיר בין ברק לערפאת. כאשר מפגש הפסגה הסתכם בכישלון, לאחר שהסכים כי המשא ומתן יימשך וכי האשמה לא תיפול על אף אחד מהצדדים, קלינטון וברק שיבחו זה את זה, ואילו על ערפאת הוטלה האשמה לכישלון.

אבל גם אחרי שהאינתיפאדה השנייה התפוצצה בסוף ספטמבר 2000, המשא ומתן המשיך. בינואר 2001 נערך מפגש פסגה נוסף בטאבה (הפעם בלי המנהיגים) והושגה התקדמות משמעותית לקראת הסכם. בין בקמפ דייוויד לטאבה, צוותי המשא ומתן נפגשו 52 פעמים. הצעת טאבה הייתה הרבה יותר קרובה להסכם מקמפ דייויד, אז איפה ההיגיון כי קמפ דיוויד הייתה ההצעה הנדיבה ביותר האפשרית?

האמת היא ששום פלסטיני בעולם יכול היה לקבל את הצעת קמפ דיוויד. היא היתה מורכבת מ 89 אחוזים של הגדה המערבית, עם שני מסדרונות בריבונות ישראלית ממזרח למערב, המחלקים את המדינה הפלסטינית לשלושה קנטונים, עם ריבונות ישראלית על כל הגבולות החיצוניים של פלסטין, מצב שהפלסטינים כינו "כלוב ריבוני". ההצעה גם לא כללה את הריבונות הפלסטינית בתוך ירושלים, למעט שכונות בפריפריה, ולא שליטה פלסטינית על מסגד אל אקצה. קמפ דיוויד התפוצץ כשברק דרש להקים בית כנסת על הר הבית.

שיחות טאבה התבססו על קווי המתווה שקלינטון הוציא בסוף דצמבר 2000. צוות המומחים של ברק לירושלים, בו הייתי חבר, התבקשעל ידי ברק לעצב את ההצעות שלנו על בסיס החלוקה הפוליטית שהציע קלינטון לירושלים. אמנם לקח לערפאת 18 חודשים לקבל רשמית את הצעות קלינטון, גם הצוות שלו בטאבה קיבל הוראה לעבוד על בסיס מתווה קלינטון. התקדמות רבה נעשתה בטאבה, אבל היא הסתיימה לפני שהתקבל הסכם, כי היא התרחשה עשרה ימים לפני הבחירות שהעלו את אריאל שרון לשלטון ולברק לא הייתה לגיטימציה ציבורית בנקודה זו.

גם מאמר המערכת וגם המאמר של ימיני מתייחסים בהרחבה להצעה של אהוד אולמרט למחמוד עבאס. ימיני קובע כי אבו מאזן דחה אותה כי הייתה מוגבלת לגבי בעיית הפליטים, ואמר שהוא "דרש זכות שיבה המונית". בנרטיב הפלסטיני לא היתה שום הצעה אמיתית. הצעתו של אולמרט הודלפה לעיתונות הישראלית יחד עם הדחייה הפלסטינית. דוברו של אבו מאזן הגיב: "תוכניתו של אולמרט הראתה על חוסר רצינות." מאוחר יותר ציין אבו מאזן כי הפערים היו גדולים מדי.

באופן מעניין, גם אבו מאזן וגם אולמרט אומרים עכשיו כי זמן נוסף היה מאפשר להם להגיע להסכם. שניהם אומרים שמצאו שותף בצד השני. למרבה ההפתעה שניהם מסכימים כי המכשול העיקרי לא היה סוגיית ירושלים או סוגיית פליטים, אלא טריטוריה.

לבסוף, חשוב להתמודד עם הסירוב לכאורה של הפלסטינים להיכנס למשא ומתן עד להקפאת ההתנחלויות. גם מאמר המערכת וגם ימיני הדגישו נקודה זו שוב ושוב. הם אמרו כי הפלסטינים מעולם לא דרשו הקפאה כזו בעבר ותמיד התדיינו בעוד ישראל בנתה התנחלויות. זה נכון, וזו הסיבה שבגללה הפלסטינים מאמינים שיש להפסיק את זה עכשיו.

אפילו אם הסירוב הפלסטיני לחדש את המשא ומתן תוך בניית ההתנחלויות ימשך, מעולם לא היה שותף טוב יותר לשלום בצד הפלסטיני מאשר יש היום. הבעיה העיקרית היא כי אין פרטנר אמיתי לשלום במערב ירושלים הישראלית.

# # #

גרשון בסקין הוא מנכ"ל שותף למרכז הישראלי/ פלסטיני למחקר ומידע , www.ipcri.org המאמר מופץ על ידי שרות החדשות של קומון גראונד בהסכמת הג'רוזלם פוסט.

מקור: הג'רוזלם פוסט, 13 באפריל 2010
www.jpost.com
הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות