המרכז לקדמה ישראלית

 

היעד

הקמת "המרכז לקדמה ישראלית" מרכז מחקר, תקשורת ואקטיביזם לקידום יצירת מחנה פוליטי פרוגרסיבי בישראל ולהעצמתו כאלטרנטיבה שלטונית.

 

רקע

בבחירות של 2009 נמחק השמאל הישראלי מהמפה הפוליטית בישראל. התוצאות המאכזבות הללו היכו בתדהמה את המעט שנותר מהשמאל, אף שהוא היה צריך להיות מוכן לזאת ולא רק משום שהסקרים ניבאו כך. הידרדרות התמיכה בשמאל ובמחנה השלום התחילה עם קריסת תהליך השלום בעקבות גלי הטרור שפקדו כל עיר בישראל. לאחר רצח רבין הייתה עדנה מחודשת לשמאל אך היא הייתה רגעית בלבד. נתניהו בכהונה הראשונה שלו פעל באופן שיטתי להביא ליתר דה-לגיטימציה לשמאל ("הם שכחו מה זה להיות יהודים"). נתניהו גם פעל ליצור דה-לגיטימציה לפרטנר הפלסטיני אשר שיתף פעולה עם מגמה זו. הלחץ הבין-לאומי על ערפאת ללחום נגד החמאס חידש את התקווה והחזיר את מפלגת העבודה לשלטון, הפעם בהובלת אהוד ברק המיליטריסט והניאו-ליברל מבחינה כלכלית. כישלונו של ברק להביא שלום ויצירת המיתוס שאין פרטנר פלסטיני אשר אומץ ביתר שאת על ידי אריק שרון, הביא באופן ישיר להתנתקות החד-צדדית מעזה ולניצחון החמאס בבחירות של 2006 . מטר הקסאמים שבא אחר כך על יישובי דרום ישראל ועוטף עזה הוליד את "עופרת יצוקה", ובעקבותיה עבר השמאל כמעט לחלוטין מהעולם.

 

באופן אירוני העמדה המדינית הקלסית של השמאל "שתי מדינות לשני עמים" אט-אט הפכה להיות נחלת הכלל, לפחות ברמה של הצהרה עד שאפילו אבי ההתנחלויות אריק שרון ומנהיג הימין הנוכחי, בנימין נתניהו אימצו אותה. אך שלא כמו השמאל שהמשיך לדבר על שלום עכשיו תמורת שטחים, התנה הימין את קידום תהליך השלום במלחמה אמיתית של הפלסטינים נגד הטרור לפני כל תזוזה מדינית ישראלית ובכך ניצח הימין את השמאל. המערב, בהנהגת הנ או-קונסרבטיבים בוושינגטון המציאו את מפת הדרכים ובה דרישות לישראל ולרש"פ, אך בפועל רק הרש"פ נדרשה למלא אחר התחייבויותיה. ישראל לא מילאה אף אחת מההתחייבויות שלה, כולל הקפאה מוחלטת של בנייה בהתנחלויות (משנת 2003), והציבור הישראלי לא ראה בזה שום פגם ומחנה השלום המדולדל לא הצליח לעורר שום גל של מחאה ולו הקטן ביותר. הציבור היום שרוי כל כך עמוק בעמדה שאין פרטנר פלסטיני, עמדה שאף התחזקה אחרי אולמרט, עד כי לא נותרה שום אמונה בישראל כי ניתן להגיע לשלום במזרח התיכון. יוזמת השלום הערבית לא השפיעה כלל על התחושה כי חייבים לחיות על החרב לעד.

 

השד הדמוגרפי הוא הדבר היחיד שהניע ראש ממשלה ואת הציבור כולו לסגת משטחים כבושים. לא היה מניע מוסרי או עמדה ערכית שתבעו להפסיק את הכיבוש על עם אחר. רק ההכרה שאיננו יכולים להמשיך לשלוט על עם אחר בלי לאבד את הרוב היהודי ו/או האופי הדמוקרטי של המדינה היא שהניעה שינוי פוליטי מהותי. יש כמובן בסיס גזעני בשד הדמוגרפי והוא כנראה זה שהביא את הימין לאמץ היום את העמדה של שתי מדינות לשני עמים, לפחות ברמה ההצהרתית. עדיין אין כל סימן שמנהיג הימין נתניהו מתכוון לממש את ההצהרה בדרך המתבקשת של עשיית שלום אמת עם העם הפלסטיני ובשחרור ישראל מעול הכיבוש. העם בישראל אוהב לשמוע מפי מנהיגיו שהם שואפים להגיע לשלום, אך אינו מוטרד מכך שהם אינם מקדמים אותו.

 

הימין בישראל ניצח בבחירות 2009 לא רק בגלל הסוגיה של שלום וביטחון. השמאל ויתר על עמדותיו ועל ערכיו כמעט בכל סוגיות החיים בישראל. השמאל אימץ מזמן עמדות וערכים ניאו-ליברליים בתחום הכלכלי-חברתי. הממשלה ברשות בנימין נתניהו מקדמת אידיאולוגיה של הפרטת כל דבר לטובת כלכלת השוק. כל השותפים של הליכוד הם שותפים לאידיאולוגיה הכלכלית של ראש הממשלה. אפילו מפלגת העבודה פעם הנציגה של הפועלים הפגינה את ריחוקה מהבסיס האידיאולוגי שממנו היא באה כאשר תמכה בחוק הקרקעות של נתניהו המעודד מכירת נכסי הציבור אשר חשובים ביותר לנדלניסטים אופורטוניסטים ידידי הליכוד. השמאל תמך בהפרטת החינוך ומערכת הבריאות הציבורית וכמעט בכל היבטיו של משק קפיטליסטי. מפלגת העבודה ואלמנטים במרצ התרחקו מאוד מהסוציאליזם ומהחזון הסוציאל-דמוקרטי.

 

איפה התקווה?

אי-אפשר לבנות מחנה פוליטי על בסיס מסרים שליליים נטולי תקווה ואופטימיות. גאווה לאומית היא מצרך חובה בבניית סולידריות פוליטית ומחנה בעל פוטנציאל לנצח. השמאל הישן לא יצר דימוי של נאמנות למדינה או לעם, כמעט להפך. השמאל כונה בפי רבים בציבור הישראלי כ"אוהב ערבים" או כ"עוכר ישראל" ותמיד הצטייר כמאשים את מדינת ישראל ומנהיגיה בכל דבר רע, ולפיכך הוא נראה כפותר את הערבים מכל אחריות למצב. השמאל איבד לגיטימציה כאשר ציבור רחב זיהה אותו כאנטי-ישראלי ו/או כאנטי-יהודי. לכן, כאשר אנו פונים לבנות מחנה פרוגרסיבי חדש ומקווים שימשוך המונים השפה החדשה שלנו שמבטאת עמדה וערכים פרוגרסיביים שורשיים חייבת לאמץ תחושה אמיתית של "גאוות יחידה".

 

מאז שקמה הגיעה מדינת ישראל להישגים רבים בכל תחומי החיים. ב-62 שנות קיומה נגד כל הסיכויים בהחלט יש במה להתגאות. עם זאת הפוטנציאל לשגשוג רב יותר אמיתי ואפשרי. בניית כוח פוליטי גדול ויציב אינה עניין לאסטרטגים של קמפיינים ולעסקנים מפלגתיים, אלא למנהיגים ולהוגים בעלי שיעור קומה רוחני ופוליטי היודעים להציב מטרות היסטוריות ולשכנע ציבור רחב ללכת אתם. מפלגות והנהגות שחיות מבחירות לבחירות ועוסקות רק בשוטף ובדחוף - בסימפטומים ולא בשורשי הבעיות - לא יצלחו למלאכה זו, יהיו אנשיהן מוכשרים ואטרקטיביים ככל שיהיו. בלי מחנה פרוגרסיבי של ממש, ישראל צפויה להמשיך ולהידרדר במדרון התלול שבו היא מידרדרת בימינו. בניית מחנה פרוגרסיבי שכזה מחייבת התוויית חזון שיקבע מהו הצביון הרצוי וההכרחי של המדינה, מהיום ולעתיד לבוא: מבנה המשק, חלוקת ההכנסות, מקומו של האדם העובד, החינוך והתרבות, יחסינו עם שכנינו והיחסים בין המגזרים השונים בתוכנו, שיטת הממשל ומבנה המערכת הפוליטית, התנהלות מנגנוני המדינה, היחס למסורת ולמקורות היהודיים, וכן הלאה. אך אין די ברעיונות ובחזון בלבד. בניית מחנה פוליטי חדש מחייבת ליצור את הכלי הפוליטי המפלגה - יחד עם התוכן. שרידי המפלגות הקיימות בצד השמאלי של המפה הפוליטית אינן יכולות כל אחת לבדה או במערך חדש של מיזוגים ביניהן להוביל ליצירת גוף פוליטי שיכול להיות אלטרנטיבה שלטונית, וזאת צריכה להיות השאיפה לא פחות מזה. האתגר שעומד לפני "המרכז לקדמה ישראלית" הוא קידום ואולי אף יצירה של מחנה פוליטי חדש על כל המשתמע מכך פלטפורמה אידיאולוגית, חזון, תכניות מעשיות כמענה פוליטי בכל תחומי החיים, זיהוי וטיפוח האנשים שיובילו את המחנה החדש, ושותפות ביצירת המסגרת המפלגתית להובלת המחנה לניצחון ולשלטון.

 

המענה האידיאולוגי, התמודדות עם אתגרי החברה והמדינה

ישראל ניצבת היום על פרשת דרכים בתחומי חיים רבים, ובשנים הבאות יתקבלו החלטות גורליות אשר יקבעו את עתיד העם והמדינה. המנהיגים של היום והבסיס הערכי שלהם מובילים לקבלת החלטות מעוותות ואף מסוכנות.

הפוליטיקה בישראל לוקה במחלות כרוניות: היעדר תכנון וחשיבה לטווח ארוך, שחיקת הסולידריות והסובלנות, קיטוב קיצוני, כוחנות, סקטוריאליות, שחיתות. משבר הפוליטיקה הישראלית הוא משבר הדמוקרטיה הישראלית. ישראלים רבים זנחו את האמונה ביכולתם להשפיע על חייהם ובאפשרות שמשהו כאן ישתנה. לפיכך צו השעה הוא ליצור פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שיכולה להתמודד עם המשימות של היום באמצעות תפיסות אחרות, לאור סדרי עדיפות אחרים וברוח אידיאליסטית מחודשת - פוליטיקה של תקווה. [1]

 

היום חסרה בישראל חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך וחסר בסיס ערכי שהאדם ורווחתו במרכז. לעתים קרובות מדי נעורה התחושה שמנהיגינו מקבלים את החלטה הלא נכונה כמעט בכל סוגיה. מערכת החינוך נכשלת וקורסת, ההשכלה הגבוהה בישראל נסוגה לאחור. הפערים החברתיים הולכים ומעמיקים, דורות של ילדים גדלים בעוני ולא מצליחים לצאת ממנו.

 

כלכלה לעולם אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא היא יונקת וצומחת מהרקמה האנושית ומן הסביבה שלה. בניית כלכלה משגשגת ויציבה חייבת להיות מבוססת על חברה חזקה ומלוכדת, על סביבה נקייה ובריאה ועל מערכות אקולוגיות תקינות ומתפקדות. בעשורים האחרונים הפכה החברה הישראלית מאחת החברות השוויוניות בעולם לחברה הלוקה בפערים קיצוניים. כלכלה המוּנעת אך ורק על ידי כוחות השוק והגלובליזציה החליפה בחטף, ללא איזונים מתאימים, את הכלכלה שלפחות למראית עין הייתה מכוּונת לשירות הקהילה והאזרחים שלה. המשק הישראלי צומח בשיעורים מרשימים, אך הצמיחה מתרכזת בפריסה גאוגרפית קטנה מדי, בשכבות חברתיות מצומצמות מדי ובידיים מעטות מדי - ומותירה רבים מאחור. אחת הבעיות המהותיות של מדינת ישראל היא היעדרן של חשיבה לטווח ארוך ושל מדיניות תכנון. ישראל מתנהלת בין קדנציה לקדנציה, ובין החלטה שרירותית של שר פלוני להחלטה הפוכה של השר שיירש אותו. הדבר אינו נובע רק מהתחלופה הגבוהה של הממשלות והגורמים המבצעים. הוא נובע גם מהיעדר תרבות של תכנון וחשיבה ארוכת מועד וממערכת מקצועית חסרת שיניים ולעתים נגועה בפוליטיקה. תכנון חייב להיות הכלי הראשי לעיצוב מדיניות. ללא תכנון איכותי, מושכל ואחראי, הרואה את התמונה הכוללת של צורכי העומק של החברה מתקבלות החלטות פגומות. הדברים אמורים בנוגע לתכנון גיאוגראפי, אורבאני ונופי, ובאותה מידה כוחם יפה באשר לתכנון כלכלי, חברתי ומדיני-אסטרטגי.[2]

 

שאלת הזהות והאזרחות - בסיס חדש לאזרחות משותפת

מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. הקשר ההיסטורי והדתי לארץ-ישראל, השפה העברית, התרבות העברית, הזהות היהודית, החגים והקשר המיוחד עם התפוצות היהודיות בעולם  כל אלה מבטאים את מהותה זו של ישראל. בה-בעת ישראל חייבת להיות בית לכל אזרחיה. לא צריכה להיות סתירה עקרונית בין שתי הגדרות אלה. היום האזרחים הפלסטינים בישראל מופלים לרעה, וסובלים מאי-צדק כלכלי, חברתי וסביבתי. זוהי מציאות בלתי נסבלת כאשר עשרות אלפי אזרחים ישראלים חיים ביישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ומים זורמים, ואחרים סובלים מהפליה בהקצאת קרקעות למגורים ולחקלאות, מתת-פיתוח של תשתיות פיזיות, מהפליה בשוק העבודה, במערכת החינוך ובאקדמיה.


בדמוקרטיה יש זכויות קיבוציות למיעוטים וזכות לשמר ולפתח את המורשת התרבותית שלהם. מערכת החינוך הפלסטינית בישראל זכאית ללמד ולקדם את התרבות וההיסטוריה הפלסטינית והערבית, לצד ליבה משותפת הנהוגה בכל בתי הספר במדינת ישראל, שמבטאת את הערכים המשותפים לכל האזרחים במדינה.


למרות שיפורים מסוימים שחלו במדינת ישראל בשנים האחרונות, מאבקן של קבוצות רבות לשוויון ולסגירת פערים טרם הסתיים. החברה הישראלית היא רב-תרבותית יש בה יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. הרבגוניות התרבותית היא נכס, והיא שהופכת את ישראל למדינה מרתקת, מאתגרת ומפרה את הדמיון. עם זאת, אסור שהרב-תרבותיות תהפוך לסקטוריאליזם, ומדינה מגוונת אינה שם נרדף למדינה משוסעת ומקוטבת. הנזק של הגישה הסקטוריאלית הוא איבוד היכולת של הקבוצות השונות לנהל דו-שיח ממשי זו עם זו, והגרוע מכול: סיכול האפשרות לשלב כוחות בעיצוב העתיד המשותף שלהן כחלק מחברה אחת. האיבה, חוסר הסובלנות וההתבדלות המגזרית משתקות את יכולתה של המדינה לנהל מדיניות לטובת החברה כולה.

 

עם זאת רחוק מכותרות העיתונים ומהצהרות הפוליטיקאים שמקצינות את ההבדלים, אפשר למצוא במקומות שונים ברחבי הארץ אנשים שעייפו ממה שמפריד בינינו והם מחפשים את מה שמאחד אותנו. כולנו אזרחים. כולנו "בעלי מניות" בחברה שיש לנו עניין בהצלחתה. כולנו ילדים של הורים, והרבה מאתנו הורים לילדים. כולנו דואגים לעתיד, וכולנו קשורים לפיסת הקרקע הזאת, שיותר מדי נלחמו עליה, ופחות מדי שמרו עליה. עתידנו משותף נשגשג ביחד או לא נשרוד בכלל.


יש צורך בדיון פתוח ודמוקרטי בין הקבוצות בחברה, ובכינון ערוצים לדיבור על המשותף בינינו, מתוך כבוד הדדי ובלי לכפות דבר זה על זה. יש ערכי יסוד שהם הבסיס לשותפות שלנו ותכנית הליבה בבתי הספר של כל הקבוצות והזרמים היא ביטוי חיוני לטיפוח המכנה המשותף.

 

דת, מדינה ופוליטיקה מחלוקת בעלייה

הניכור בחברה בישראל בין דתיים ובין לא-דתיים גובר. זרמים ביהדות, אשר מנסים לגשר בין הישן לבין המודרני ומחפשים דרך לשלב ערכים יהודיים בחיי החופשיים מדת, מנודים על ידי המדינה בגלל מבנה פוליטי מיושן המכפיף פוליטיקה למפלגות דתיות אשר בשם הדת רק פוגעים בה. יש בישראל, וימשיכו להיות בה, מחלוקות פוליטיות, מתחים בין השקפות שונות וויכוח על מקומה של הדת בחיים הציבוריים. אך השסע בין דתיים לחילונים בישראל טוּפח והועצם מעבר למידותיו הריאליות, מסיבות לא ענייניות ובשל אינטרסים פוליטיים של גורמים שהפקיעו לעצמם את הזכות לדבר בשם המגזרים. אסור שהשיח הדתי-חילוני בישראל יתנהל כהורדת ידיים. חייבת להיות זכות לכל קהילה לבטא את יהדותה בדרכה. ולכן גם לכל אדם באשר הוא צריכה להיות  זכות לבחור את הדרך שבה הוא מתחתן ונקבר. אלה הם האירועים הפרטיים ביותר במעגל החיים, ויש לאפשר לכל אדם לקיים טקסים אלה לפי אמונתו.

 

צריכים למצוא מענה חדש למתח בין הדת והפוליטיקה לבין המדינה. המענה צריך לאפשר את מלוא חופש הפולחן והדת ומלוא החופש מהדת. הכריכה בין הדת לפוליטיקה יצרה מנגנון פוליטי של מפלגות וקבוצות אינטרסנטים בעלי כוח וממון עצום, והיא מונעת דיון אמיתי ומעמיק על מקום הדת במדינת ישראל. חשוב שהדיון הזה יתקיים, ולא כשיח חילוני המתנגד מלכתחילה לכל קשר בין הדת לבין המדינה. החיפוש חייב להתמקד ביצירת מעבר מעצים של הדת מהפוליטיקה אך לא מן המדינה.

 

לבנות פוליטיקה פרוגרסיבית כאלטרנטיבה שלטונית

מאז הבחירות ישנן פה ושם התארגנויות חדשות שמנסות לגשש באפלה בנוגע לאפשרות להקים גושים חדשים של הכוחות המדולדלים ששרדו. למרבה הצער, כמו בעבר חשבון הנפש שלהם רדוד ונשאר בעיקר ברמה הפרסונאלית. אולם בעיית השמאל איננה רק בנוגע למי שמנהיג אותו, אלא הרבה יותר מזה. השמאל איבד את הרציונל שלו. הנרטיב שלו אינו קוהרנטי והציבור לא מאמין לו. אין לו תשובות אמיתיות ומספקות לצורכי השעה. השמאל נעלם בין היתר מכיוון שהוא נתפס כיהיר מן הצד האחד וכמנוכר לעם ישראל ולערכי היהדות מן הצד האחר. אין ספק כי נעשו צעדים מכוּונים מימין ליצור חוסר לגיטימציה לשמאל, אך זה רק חלק מהסיפור. השמאל נתפס כבוגדני בעיני רבים משום שלכאורה נראה כי אצלם ישראל תמיד היא זו שטועה ואילו הערבים תמיד הצודקים.

 

המקום של מרכז לקִדמה ישראלית

המפה הפוליטית של היום גם משקפת את מפת מכוני המחקר האידיאולוגיים. אין כיום מכון מחקר רב-תחומי פוליטי המפתח את האידיאולוגיה ואת האסטרטגיה של ישראל מתקדמת. חוץ ממרכז אדוה שמתמקד בסוגיות של כלכלה וחברה, אין היום מכון מחקר פוליטי מתקדם. מצב זה מזכיר את מצב הימין בישראל של שנות ה-90. כיום לימין יש מכוני מחקר מקצועיים כמו מרכז שלם ומרכז ירושלים לענייני ציבור. למרכז יש מכון ראות. יש מכונים מצוינים העוסקים בתחומי מחקר רבים וחשובים שהם נטולי זהות פוליטית ברורה, כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ירושלים לחקר ישראל ומכון ון ליר. לפיכך יש היום צורך להקים מכון מחקר רציני בצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית שיהיה think tank ויתמקד בשאלות של מדיניות ציבורית בכל תחומי החיים ובה-בעת יהיה יישומי מאוד במעשיו המכוּונים לבנות מחדש את המחנה הפרוגרסיבי בישראל. למחנה זה צריך להיות בסיס רחב ואיתן שיכנס תחת כנפיו אוכלוסיות רבות ככל האפשר וישבור את התדמית של שמאל לבן, צפוני, מנוכר ויהיר. השאיפה הפוליטית אפוא היא לבנות את הבסיס האידיאולוגי, פרוגראמה פוליטית מעשית, שפה פוליטית חדשה, ואת המסגרת הפוליטית המחנה הפרוגרסיבי. על מנת להתחיל את הכול יש ליצור את המעוף התקשורתי שיגרום ל"בזזז..." ציבורי כדי שהמחנה הזה יקום ויתעצם ויתפוס את המקום הראוי לו במפה הפוליטית הישראלית אלטרנטיבה שלטונית.

 

מכון מחקר פוליטי פרוגרסיבי

 

תכנית העבודה: 40-40-20

מכון השואף ליצור מענה אידיאולוגי, מצע של מדיניות חלופית לזו של השלטון הנוכחי, ומחנה פוליטי חדש הכול מתוך השקפת עולם ונרטיב פרוגרסיביים חדשים, חייב לאמץ אסטרטגיית פעולה המחלקת את המשאבים הכספיים שלו בין פיתוח האידיאולוגיה והתשובות הפוליטיות (המחקר) ובין מערך מעובה של תקשורת מודרנית ונמרצת, משתפת ואטרקטיבית. מערך זה צריך לכלול מנגנון דינמי של גישה לגורמים פוליטיים, לאמצעי התקשורת, להוגים ולמשפיעים על דעת קהל, ולציבור הבוחרים. לפיכך חלוקת המשאבים של המרכז לקִדמה ישראלית תהיה על בסיס - 40% למחקר, 40% לתקשורת, ו-20% מינהל.

 

כיצד מתחילים לפעול?

המרכז יבחר (לפחות) חמש יוזמות של מדיניות או חקיקה ממשלתית של השלטון הנוכחי וסביבן יפתח תכניות לגיבוש מדיניות חלופית פרוגרסיבית וקמפיין תקשורת נמרץ המלווה בסקרי דעת קהל ומערך משוב אלקטרוני לשיתוף הציבור כמגיב וכמעצב. הקמפיין יתקוף את המדיניות הנוכחית במטרה להעלות סימני שאלה באשר למידה שבה המדיניות משרתת קבוצות אינטרסנטים קטנות על חשבון הציבור הרחב. מנגד יציג הקמפיין חלופות שאכן משרתות אינטרסים ציבוריים רחבים בהרבה וכך תיבנה לגיטימציה להשקפת עולם פרוגרסיבית.

 

אתר האינטרנט של המרכז יהיה החלון שלו לעולם והוא יהיה דינמי ומשתף. האתר יכלול טכנולוגיית ה"ויקי" שתאפשר לציבור להיות שותף להכנת טיוטות של הצעות חוק וכן וידאו-סטרימינג כדי שהציבור יוכל להיות צופה במרבית הדיונים של "שולחן עגול" וסיעור מוחות שיתקיימו במרכז או מטעם המרכז. בעת דיונים אלו, יעודד האתר את הציבור לכתוב צ'טים בנוגע לדיון על מנת להכניס לתוכו תובנות מהציבור בזמן-אמת.

 

עם הקמתו יפיק המכון סרטון בעברית שיסביר את הרציונל שלו, את הסיבות להקמתו ואת תכניותיו, ויציג אחדות מהדמויות המרכזיות שבו.

 

המבנה הארגוני והצוות המרכזי

הצוות המוביל:

     המנכ"ל והמייסד - ד"ר גרשון בסקין

     סמנכ"ל למינהל

     סמנכ"ל למחקר

     מנהל/ת מחלקת תקשורת ואינטרנט

     מנהלת תחום סקרים ומחקרי דעת קהל דליה שיינדלין

     מנהל/ת פיתוח וגיוס משבים

 

מחלקת מחקר

     סמנכ"ל למחקר

     חוקרים ראשיים (משרות מלאות לפי תחומי המחקר של המרכז)

     חוקרים צעירים (משרות מלאות וחלקיות)

     עוזרי מחקר

     סטודנטים (interns בהתנדבות)

 

מחלקת תקשורת ואינטרנט

     מנהל מחלקה

     דובר וצוות דוברות

     Webmaster

     בלוגריסטים ומכיני תוכן

     צוות טכני עריכת לשון ותרגום, גרפיקה וטכנולוגיה

 

סדר יום כולל של המרכז לקִדמה ישראלית : מחקר ופעילות

 

המרכז יעסוק בעיקר בעניינים האלה:

         חברה תעסוקה, בריאות, רווחה, אחריות וסולידריות

         כלכלה מבנה המשק ומקום השוק, זכויות עובדים, חיזוק והצלת מפעלים כושלים, כלכלה ירוקה

         מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה

         תרבות בישראל - אמנות, ספרות, תיאטרון, קולנוע, תקשורת מדיה, טלוויזיה

         שלום וביטחון לאומי

         פלסטינים אזרחי ישראל יצירת בסיס לאזרחות משותפת

         דת, פוליטיקה, ומדינה

         הדמוקרטיה הישראלית משטר, משילות, משפט, בתי דין רבניים, ומדינת חוק גבולות הציות וההתנגדות

         מגדר, העצמה ופוליטיקה

         יחסי ישראל-ערב

         יחסי ישראל-ארה"ב

         יחסי ישראל והתפוצות

         אנרגיה ואיכות הסביבה, מים ותכנון אסטרטגי לטווח ארוך

         יחסי ישראל והעולם העמדה הישראלית בסוגיות גלובליות (כגון דרפור, מאינמר)

         עם ישראל ערב רב של קהילות, עדות וקבוצות בישראל - חגיגת השונות

         שילובם של מתנחלים שיחזרו למדינת ישראל

         הדיאלוג הבין-דתי יהדות, נצרות ואסלאם ומדינת ישראל

 

אופן עבודת המרכז

 

צוותי מחקר לסוגיות במדיניות ציבורית (המפורטות לעיל)

         צוותים שבהם חוקר ראשי, חוקרים צעירים, עוזר מחקר, סטודנטים (interns)


סקרים ומחקרי דעת ציבור

         סקרים תדירים ומזדמנים בסוגיות המרכזיות שבהן המרכז עוסק

         מדד הפרוגרסיביות של החברה הישראלית


פנלים וסיעורי מוחות

    כל צוות מחקר יארגן ימי עיון לדיון ציבורי שבו יציג את רעיונותיו. מטרת הדיונים הללו היא לאתגר את המחקר של המרכז, ליצור את השפה החדשה, להקשיב לקולות אחרים. הדיונים יוקלטו וחלקם ישודרו באתר האינטרנט של המרכז, אחרים יהיו לשימוש פנימי בלבד.

 

תכנית שולחן עגול

עם הפנים החוצה תכניות אלו מכוּונות לציבור ומטרתן לקבוע את הדיון הציבורי, ולהציג חלופות פרוגרסיביות למדיניות הממשלה, לכוון את התקשורת לשים לב לאופציות פרוגרסיביות, וכד'.

 

תכנית לחוקרים צעירים

המרכז יגייס צוות של הדור הבא של טובי אנשי האקדמיה וההגות מתוך האוניברסיטאות והמכללות וישלב אותם בכל עבודות המרכז.

 

תדריכים דו-שבועיים עבור מקבלי החלטות ואנשי תקשורת

המרכז יארגן מפגשים עבור יועצי שרים, עוזרים פרלמנטריים, פעילי מפלגות וכתבים פוליטיים, על מנת למסור להם, ודרכם לשרים ולחברי הכנסת את ההיגדים של המרכז בכל התחומים.

 

פרסומים

בפרסומי המרכז לקִדמה ישראלית יהיו:

         דוחות על תחומי מחקר

         דוחות על דעת הקהל

         הגישה הפרוגרסיבית/מתקדמת ביקורת חודשית על ממשלת ישראל

         חקיקה חלופית הצעות המרכז לקִדמה ישראלית לסדר יום פרוגרסיבי/מתקדם לחקיקה

         לקט חודשי של מחקרים מאת החוקרים של המרכז לקִדמה ישראלית וחברי ההנהלה

         מאמרים בעיתונות בין-לאומית

 

אתר האינטרנט והבלוגים

אתר האינטרנט של המרכז לקִדמה ישראלית יהיה דינמי, תוסס, פתוח, משלב, מאתגר אלה הן מילות המפתח שתדרכנה את מנהל אתר האינטרנט ואת הצוות של המרכז לקִדמה ישראלית. באתר יהיו תכנים כתובים ותוכני אודיו וידאו. חוקרי המרכז וצוותו ינהלו בלוגים משלהם. העיקרון המנחה של אתר האינטרנט של המרכז לקִדמה ישראלית הוא אינטראקציה עם הציבור.

 

         פורומים של צ'אט, ויקי-חקיקה הצעות חוק של המרכז בשיתוף הציבור ניסיון חדשני לערב את הציבור ביוזמות חקיקה ומדיניות ציבורית.

 

אירוע שנתי - כינוס שנתי של המרכז

האירוע הציבורי המרכזי של השנה יתמקד בחלקו בסקירות מדיניות. מטרת האירוע הזה תהיה לעורר את מעורבותו של הציבור, ואת אמצעי התקשורת. יהיה שידור ישיר של האירוע באינטרנט.

 

עבודת ההקמה 

המרכז רשום בישראל כעמותה. בחודש הקרוב יגיש המרכז את הניירות לרשויות ארה"ב להקמת ארגון ידידי המרכז על מנת לסייע בגיוס משאבים. בימים אלה אנחנו מתחילים הן בסבב של דיונים עם אנשי אקדמיה, פוליטיקה והגות על מנת לחדד את הבסיס הרעיוני והארגוני והן באיוש הוועד המנהל של המרכז ובאיתור אנשי צוות פוטנציאליים. המועד המשוער לפתיחת המרכז מאי 2010.

 

 


 

[1] ממסמך החזון של התנועה הירוקה

[2] ממסמך החזון של התנועה הירוקה